עמיתי מתוק שלנו. אני חושבת עליך כל הזמן. כל היום וכל הלילה. אתה נמצא אצלינו בכל מקום בבית ומחוץ לבית. התמונות שלך שתלויות בכל מקום עם החיוך המקסים שלך. הבגדים והנעליים שלך במגירות. כדורי הרגל והסל מתחת לכיסאות במרפסת. האופניים האדומים שלך במחסן. שתילי האננס והפלפלים שביקשת שאני אגדל כי סמכת עלי שאני אדאג לטפח ולטפל בהם. לפני כשנתיים, כשלמדת בכיתה ג הייתם נוסעים בימי רביעי לחווה החקלאית וכמעט כל שבוע היית מביא ירק או שתיל משם. באחד הפעמים הבאת שתיל של פלפל ושתלנו אותו ביחד בעציץ. השתיל גדל ופורח ומניב כל פעם פלפל אחד או שניים. אני אף פעם לא העזתי לקטוף את הפלפלים. אך ביום שישי לפני כשבוע וחצי החלטתי לקטוף את הפלפל הצהוב וביקשתי מאביך שיניח אותו על הקבר שלך. שיהיה קרוב אליך. הרגשתי שכך היית רוצה. "לטעום אותו". כמובן שלאחר כיומיים הפלפל נרקב ונזרק משם. אבל אני הרגשתי שזה היה מקומו באותו זמן. ביום שישי האחרון , נר שישי של חנוכה, בארוחת הערב אצלינו, אנחנו ממשיכים כל שבועיים בארוחת שישי , הרגשתי שאני חייבת להכין מעט סופגניות כמו שהייתי מכינה כל שנה בחנוכה. כשאתה היית מחכה לעזור לרדד את הבצק ולעשות צורות. גם השנה כמובן חיכיתי ובני הדודים הקטנים שלך: דרורי, מיקה, רשף ועומרי עשו כל מיני צורות לסופגניות. ואתה כל כך חסרת לשמש להם לדוגמה. לחיקוי. ןלאהבה בדו צדדית שלך אליהם וגם הם כולם אהבו אותך מאוד ומתגעגעים אליך.בכל דבר שאנחנו עושים אתה כל כך חסר. נפער לי בור כל כך עמוק בלב של כאב וגעגוע ואהבה אינסופיים. סבתא רותי