חשיבה אחרת

עמית השתעמם מהר. הוא הבין דברים מהר מאוד - בדרך כלל כשהיה שואל אותנו שאלות, היינו מתחילים להסביר והוא היה עוצר אותנו אחרי המשפט הראשון ואומר "הבנתי" ואז הוא היה מתחיל להסביר את זה לנו. זה הביא אותו תמיד לחפש דרכים לעניין את עצמו ואת הסביבה ולחשוב אחרת.
ואכן - להיות במחיצתו תמיד היה מעניין, כי אף פעם אי אפשר היה לדעת מה הוא יגיד, איך הוא יגיב, מה יקרה עכשיו.
זה יכול היה להיות בדיחה שצצה משום מקום, או הברקה לא צפויה, זה יכול היה להיות דרך שונה להתייחס לבעיה שעומדת לפניו, זה יכול היה להיות טעם במוזיקה, או איך לגשת לתרגיל שהוא קיבל. זה היה מרתק ותמיד מעניין לראות ולא לדעת מה הולך לקרות.
לזה התווספה יכולת יוצאת דופן לנמק ולהסביר כל החלטה. לכל דבר היה הסבר והגיון שעמית ידע לבטא.
בטיולים, עמית התעקש לא ללכת בשבילים הרגילים ולמצוא לעצמו את דרכי ההליכה - על הסלעים, בין האבנים, דרך השיחים.
במסגרות החינוך - בבית הספר ובגן, הוא לא עשה לגננות ולמורות את החיים קלים. הוא היה מאתגר את ההוראות והמוסכמות, לעתים בשאלות, והרבה פעמים במעשים כשהיה משתעמם מהחומר הנלמד באותו הרגע.
עם זאת, גם כשהשתעמם והלך לכיוונים אחרים, תמיד ידע לשמור על כבודה של הגננת, המורה, כבודם של החברים, בני המשפחה. ידע להתנצל, ידע להודות, ידע להעריך.
כשהתבקש לעשות מחקר על חיה בכתה ד - עמית בחר לעשות את המחקר על נחש חנק. כשנשאל למה דווקא על נחש חנק ולא על כלב, הסביר שעל כלב כולם יעשו ועל נחש חנק אף אחד.
את הכובע מצחייה בטיולים היה שם או כלפי הצד או אחורה כדי לשמור את השונות שלו.
כשהייתי מושיט לו יד לכיף (התגובה הצפויה על ידי רוב הילדים בעולם היא לתת כיף), הוא תמיד היה עושה משהו מתחכם ומצחיק במקום - פעם דגדג לי את כף היד, פעם עשה כאילו וסירק את השיער. רק לא את הצפוי.
היו לנו משפטים קבועים שאני הייתי מתחיל ועמית היה מסיים. ההתחלה הייתה קבועה והסיום של עמית היה משתנה כל פעם, וזה תמיד היה מסקרן לשמוע איך הוא יסיים את זה הפעם. היו שירים שהיינו ממציאים ואז הוא היה מוסיף מילים משלו.
תמיד אחר, תמיד מעניין