אלעד הופר

לא כל מי שמכיר אותי יודע שיש לי אח תאום. הקשר שלי עם אלעד היה מצוין עד שאחותנו מיכל נולדה כשהיינו בני 6 ואז הפסקנו לתקשר. אני מניחה שזה בגלל שהוא רצה אח ואני רציתי אחות. לא רבנו, לא נעלבנו או כעסנו. פשוט הפסקנו לתקשר. היו לנו כמה חברים משותפים ולפעמים דיברנו דרכם ולפעמים פשוט לא דיברנו. המצב השתנה כשהייתי בהריון עם יובל. לאלעד היו זוג חברים גם בהריון ואלעד הרגיש צורך לקשר חזק יותר וזה שימח את אורן ואותי מאוד. אלעד בילה איתנו הרבה יחד במהלך ההריון, בארוחות שישי, בחגים וכשיובל נולדה בילה איתה ואיתי פעמיים בשבוע אחרי העבודה שלו בעיתון. כשהייתי בהריון עם עמית, לאלעד התגלה מנלומה , סרטן עור בעקבות שומה באוזן. הוא עבר ניתוח להסרת הגידול והיה במעקבים מאז. מאותו רגע גם אני התחלתי לעקוב אחרי העור כי לא ידעו אם מדובר במשהו גנטי. הקפדנו תמיד שיובל ועמית יחבשו כובע, ימרחו בקרם הגנה ולבשנו כולנו חולצות בגדי ים על מנת להיות מוגנים.
הקשר עם אלעד המשיך להיות חזק וכשהוא הכיר את אורי ואחר כך נולדו מיקה ועומרי אז הקשר נשמר אבל בתדירות פחות גבוהה: נפגשנו כל שישי אחת לשבועיים אצל ההורים , בחגים , ימי הולדת ומדי פעם בימי שבת .
יובל ועמית אהבו לנסוע עם אמא שלנו, סבתא רותי, לבית של אלעד ואורי גם באמצע השבוע כדי לבלות עם מיקה ועומרי ועמית גם חיכה למפגשים עם הכלב שלהם טוי.
כשעמית עבר את הניתוח בחנוכה כולנו היינו בהלם. אלעד ואורי הגיעו לבקר אותו באיכילוב ובביקור האחרון של אלעד שלחו אותנו הביתה ואלעד עזר לנו לארוז את כל הציוד ולצאת משם. כשהתגלה שמדובר בגידול אורן ואני התקשרנו לאחים שלנו אחד אחד לספר להם אישית. אלעד הרגיש מיד חלק מצוות הפעולה להצלת עמית. הוא אמר שמעכשיו כל משאלה של עמית צריכה להתגשם כדי לתת לו תקווה. הוא סיפר לעמית על המנלומה שלו ונתן לו עצות להתמודדות. הוא חיפש מחקרים על סוג הסרטן הזה ועל דרכי הטיפול בו. הוא יצר קשר עם האונקולוגים המומלצים לילדים בארץ , שלח מיילים למומחים בארץ ובחו"ל. פנה לאגודה למלחמה בסרטן שיכירו אותנו גם. יחד עם אורן הם ביררו על טיפולים ניסיוניים ומה דרוש על מנת להתקבל לטיפולים הללו. תמיד חשב יחד איתנו מה הצעד הבא ומה ניתן עוד לעשות. כשפנינו לחברת מדינט לקבל סיוע במציאת ניסויים וטיפולים הוגש להם על מגש של כסף כל המידע שידוע על סרטן גזע המוח בילדים שעמית חלה בו ולצערינו לא היה להם מה לחדש לנו.
בנוסף לחיפוש אחר טיפולים, אלעד דאג שכסף שנאסף במבצע אגורה בבית הספר בו הוא מלמד יתרם לעמית - סכום של מעל 2500 שקלים , הוא הגיע לשחק עם עמית פיפה בxbox , שיחק איתו כדורגל בכל הזדמנות ששניהם היו בבצרה ואורי עשתה עם יובלי שלנו ימי כיף של בנות.
אלעד עזר לנו להגיע להחלטה לטוס לוושינגטון לטיפול עבור עמית וכולנו קיווינו שהטיפול יתן לעמית מרווח נשימה עד שהתרופה המלאה תמצא למחלה הארורה הזו.
אלעד היה מתוכנן לבוא ולהיות איתנו בוושינגטון במשך שבוע בתחילת מאי ועמית ציפה לאלעד שיגיע : בדקנו באיזה אולמות באולינג כדאי לשחק, הוא בדק מגרשי כדורגל עם אורן ואפילו תיכננו טיול שקשור להיסטוריה שרצינו שאלעד , כיאה למורה להיסטוריה יחווה אותו יחד איתנו. אלעד ועמית היו בקשר בווטסאפים ובשיחות גם כשהיינו בוושינגטון. אלעד ואורי שלחו לעמית סרטונים של עומרי הבן שלהם אומר לעמית שהוא מתגעגע ושהוא רוצה לשחק בכדור עם עמית. כיוון שעמית נחלש אחרי הטיפול הראשון , התוכניות השתנו וחזרנו לארץ בסוף אפריל כך שאלעד לא טס לוושינגטון להיות איתנו.
כשחזרנו לארץ אלעד הגיע אלינו הביתה בתדירות גבוהה יותר ושיחק עם עמית פיפה ב xbox ואמר לעמית שלכבוד יום הולדת 10 הוא צריך להגיד לו מה הוא הכי היה רוצה לעשות . עמית לא ידע מה לענות לאלעד אז אלעד הציע לו המון דברים : יום כיף בספארי, סיור במשטרה, סיור בחברת החשמל, סימולטור טיסה, סיור בשייטת, להיות ראש עיר ליום אחד ועוד ועוד. חלק מהדברים שאלעד הציע זכו להתלהבות וחלק פחות.
יום לפני יום ההולדת של עמית נסענו אלעד, עמית ואני לספארי. היה יום חם מאוד ואורן ואני פחדנו שעמית לא ירגיש טוב כי היו לו כבר ימים פחות טובים. גם לעמית היו חששות מהיום הזה והוא פחד שלא ירגיש טוב וירצה לחזור הביתה מוקדם ויאכזב את אלעד. למרות החום והעובדה שהחיות התחבאו, נסענו עם רכב גולף בכל הספארי, חיפשנו את החיות. עמית הסביר לנו על חלק מהן , אלעד ועמית ניסו לברוח לי ולהשאיר אותי בספארי עם החיות ונהננו מאוד. כשסיימנו את הסיור עם החיות נכנסנו לחנות המזכרות ואלעד אמר לעמית שיבחר מה שהוא רוצה. הם התחילו לצחוק על בובה ענקית של החיה עצלן ועמית אמר שאותה הוא רוצה. הבובה עלתה כמה מאות שקלים ואמרתי לעמית שישקול את העניין שוב ובסוף הוא הסתפק בקעקועים של חיות שלא הספיק להשתמש בהם. משם נסענו לאכול במסעדת BBB בקניון שרונים בהוד השרון ועמית היה נרגש להיות במסעדה בפעם הראשונה מאז תחילת הקורונה. אלעד ועמית הזמינו את אותו המבורגר מבלי לשים לב וגילו שיש להם טעם דומה. כשסיימנו לאכול עמית אמר שהוא מרגיש כל כך טוב שהוא רוצה להסתובב בקניון (הוא לא אהב לעשות את זה בדרך כלל) ואכן הסתובבנו קצת בקניון. עמית התלבט אם לקבל במתנה ליום ההולדת מאלעד ואורי ספרים או רחפן. בסוף הרחפן זכה (את הספרים הוא קיבל במתנה מסבתא וסבא רותי ואורי). משם המשכנו לחנות שבה קנינו משקה אננס ועמית חזר מרוצה ומאושר מהיום הזה.
אלעד המשיך ליצור קשר עם אונקולוגים בארץ ואמר שכדאי להיפגש עם עוד אנשים ובמקביל דאג שישלחו לעמית ברכות מסלבים ליום ההולדת ולדאוג לעוד חוויות לעמית.
עמית זכה לסיור במשטרה שאלעד אירגן ואת הסיור בחברת חשמל נאלצנו לדחות בגלל הטילים שהתחילו ועמית לא זכה לסיור הזה ולשאר שתוכננו.
הפגישה האחרונה של אלעד ועמית היתה ביום שלישי לפני שעמית נפטר. עמית ואני ישנו בבצרה אצל ההורים שלי ואלעד הגיע עם כל המשפחה שלו לשם גם באותו יום. עמית לא הרגיש טוב וחזרנו הביתה בצהריים.
בשבת כשהיינו בשניידר והאונקולגית של עמית אמרה לנו שצריך לעדכן את יובל לגבי המצב שלו, אני עידכנתי את אלעד והוא אמר שהוא מגיע. הוא הגיע וכשהוא נכנס לחדר הוא היה בהלם. הוא לא ציפה לראות את עמית במצב שהוא היה. אלעד נעמד מול המיטה של עמית עם מסכה על הפנים, ראש מוטה מטה ופשוט קפא במקום דקות ארוכות. ההורים שלנו , אחותי , גיסי וגיסתי נכנסו ודיברו עם עמית לחזק אותו ואלעד נשאר איתנו אחרון. הוא התיישב לידו כשהשאר יצאו ועדיין לא מצא את המילים והיה איתנו גם כשעמית נשם את הנשימה האחרונה. הוא עידכן את המשפחות ונסע אחרינו לבית של ההורים של אורן לוודא שאנחנו בסדר. הוא היה איתנו יום יום בשבעה , אנחנו בקשר כמעט יום יומי מאז , הוא דואג לעזור לנו להנציח את עמיתי שלנו ודואג לנו.
אני גאה שזהו אחי והידיעה שהוא מחנך ומלמד את הדורות הבאים כאן תעשה רק טוב לכולנו.
אלעד היה עבור עמית ועבורנו מאז שעמית נולד וכשאורי הצטרפה למשפחה היא היתה שם עבור כולנו גם. בתקופה הכל כך מאתגרת וקשה שעברנו אורי ואלעד עשו כל שיכלו על מנת להקל ,לשמח ולעזור לעמית וליובל וממשיכים לעשות זאת עבורנו ועבור יובל גם היום.