ג'וי

המלאך בפוסט הזה הוא לא בן אדם,
אחת האהבות הגדולות של עמית מגיל אפס היא כלבים. עוד כשהיה תינוק וגם אחר כך הוא היה מהופנט בכל פעם שהיה עובר כלב ברחוב, לא יכול היה להזיז ממנו את העיניים עם קריאות התפעלות "איזה חמוד", "אבא תראה אותו". ידעתי שאם הייתי מתחיל לדבר איתו והיה עובר כלב בסביבה דעתו הייתה מוסחת והייתי צריך לחכות שהוא ינחת חזרה.
כשהיה קטן היו לעמית בובות של כלבים שהיה ישן איתם בלילה ונותן להם שמות (האחרון היה ג'רי). היו שלבים שהוא גם היה מסתובב עם רצועת כלבים אבל בלי כלב בכל מקום.
ביום הולדת 4 הזמנו בלונים של כלבים כמעט בגודל של עמית שהיו קשורות עם סוג של רצועה ועמית היה מסתובב עם הבלון בכל הבית עד שהוא התפוצץ.
כמובן שמאז שנולד עמית ביקש מאיתנו כלב, אבל יעל ואני לא ממש טיפוסים של כלבים (בטח לא בתוך הבית). הייתי עונה לו תמיד שכשהוא יגדל ויהיה לו בית משלו אני מאוד אשמח לבקר אותו ואת הכלב שלו... עמית המשיך לנסות מידי פעם וכל פעם קיבל את התשובה המאוד עקבית הזאת.
לכל הדודים והדודות של עמית היו כלבים, גם להרבה מהחברים שלו, והוא אהב לבקר אותם ולטייל ולשחק עם הכלבים שלהם אצלם כיוון שבבית לא היה לו כלב.
כשהתגלה הגידול ועמית התאשפז לניתוח, מהר מאוד הוא הבין שהוא יקבל כמעט כל מה שיבקש מאיתנו. אחרי הניתוח כשהיינו בבית החולים באיכילוב הוא שאל אם אפשר כלב. יעל ואני קצת נחנקנו לשנייה (אין מצב שהיינו אומרים לא אבל זה בכל זאת היה להביא כלב הביתה ...) ואמרנו לו שנדבר על זה בהמשך כשייצא מבית החולים.
עמית מבין עניין מהר, לקח את הטלפון באותו רגע והתקשר ליובל והדבר היחיד שאמר לה כשהיא ענתה "יובל הולך להיות לנו כלב" 😊 וניתק. יובל התקשרה בלחץ ליעל ושאלה אם באמת הולך להיות לנו כלב. כמובן שהרגענו ואמרנו שהם יקבלו החלטה ביחד אם שניהם ירצו.
הוא קיבל בינתיים מקרן אחותי בובת כלב שקרא לה ג'רי וישן איתה בלילות.
חשבנו שזה יכול להיות דבר טוב גם ליובל וגם לעמית – לעמית יהיה משהו שכל כך רצה ובאותה תקופה גם חבר ללא תנאים, וליובל – אם יהיה לנו כלב קטן שיגיע כגור זה יכול לעזור להתמודד עם הפחד מהכלבים שהיה לה עד אז.
יובל חשבה על זה והבינה את היתרון ומהר מאוד נכנסה לזה. היא ועמית עשו מחקר משותף על איזה סוג כלב כדאי להם לבחור, התיעצו עם המון אנשים, שקלו יתרונות וחסרונות ובסוף החליטו על כלב מסוג "קבליר קינג צ'ארלס". במקביל אחותי קרן קיבלה מינוי של ה"פרויקטורית" של הכלב והתפקיד שלה היה להוציא את הנושא לפועל ופתחה קבוצת ווטסאפ ייעודית עם עמית ויובל למציאת הגור המתאים.
קרן לא בזבזה זמן ומצאה גור שיוכל להגיע תוך מספר שבועות. בינתיים עמית ויובל בחרו שם – "ג'וי" וחיכו בקוצר רוח.
למזלנו היה ניתן אפילו לקצר את לוחות הזמנים של הגעתו של ג'וי וארגנו לעמית ויובל הפתעה בסיום היום הראשון של ההקרנות. הבטחנו לעמית שכדאי לסיים עם ההקרנות כמה שיותר מהר כי מחכה לו הפתעה גדולה בבית. הוא כבר ניחש שזה קשור לג'וי ואכן כשהגענו הביתה הוא ראה את ג'וי וצעק "ידעתי. אמרתי לכם" ומאז יש לנו דייר חדש בבית.
עמית גם קיבל מהאונקולוגית שלו פטור מאיסוף הצרכים של ג'וי והיה נוהג להגיד שהוא כאן בשביל החום והאהבה ואנחנו בשביל כל השאר. הוא היה משחק עם ג'וי, מתעצבן עליו כשהיה נושך אותו, שוב משחק איתו ושוב מתעצבן. הוא היה קורא לו לפעמים "שמחה" (תרגום עברי לשם שלו).
יובל עברה תהליך מדהים ומהיר יחסית שבו בעזרת ג'וי היא התגברה על הפחד שלה מכלבים. זה התחיל ממנו ועבר לכלבים גדולים יותר ופחות מוכרים. היא גם דואגת מידי פעם לאלף את ג'וי.
לא אשקר – ברמה האישית אני לא מת על זה שיש כלב בבית (ועוד גור...), על זה שצריך לאסוף צרכים, להוציא אותו כל הזמן, לרדוף אחריו שלא יהרוס דברים, אבל ג'וי היה מלאך עבור עמית, מוסיף עניין, אנרגיות ונוכחות בבית וכמובן גם עבור יובל