חווה וסמי מזרחיל

פוסט מספר 29

חווה וסמי מזרחיל

אני מניח שכל אחד חושב שההורים שלו מיוחדים, אבל אני יודע בוודאות שההורים שלי מיוחדים.
חווה וסמי, ההורים שלי, סבא וסבתא של עמית, יובל והנכדים האחרים הם טוטאליים בהתנהלות שלהם.
מרגע שנולדו הנכדים, לא מפסיקים ליצור איתם חוויות, לקחת אותם לחופשות, לפנק אותם בלי הגבלות (לא משנה כמה פעמים ביקשנו מהם לשים קצת גבולות 🙂 ).
עמית הרגיש אצלם תמיד כמו בבית, והרבה פעמים אהב להיות שם יותר מבבית. עמית היה הנכד היחיד, ביחד עם עוד 4 נכדות. השלישי בגיל והיה להם את יום שני, שהיה יום קבוע בו כולם מבלים עם סבא וסבתא מרגע שמסיימים מסגרות ועד הערב (ולפעמים גם ישנים שם). היה להם הוואי משותף, היו עושים המון פעילויות כיפיות ביחד – נוסעים למקומות, שרים, רוקדים, משחקים, יוצרים, עושים הצגות ופשוט נהנים.
עמית אהב לבלות שם, לישון שם, ידע שהוא יכול לבקש כל דבר ולקבל – אוכל, ממתקים, בילויים, בגדים. הוא אהב את סבא וסבתא שלו והם אהבו אותו ללא גבולות. הם היו נפגשים לא רק בימי שני – פעמים לא מעטות בארוחות משפחתיות, בייביסיטר, בטיולים, בחופשים בארץ ובחול. הוא היה משחק עם סבתא דמקה, רמי, טאקי ועוד משחקים.
עם סבא היה בשיחות כדורגל קבועות ובכל פעם שהיה רואה מהלך כדורגל יפה היה מתקשר לסבא ומדבר איתו על המהלך. הייתה להם תכנית לנסוע לטיול בר-מצווה לברצלונה לראות משחק של מסי.
בתקופת הקורונה עמית היה מתקשר גם לסבא וגם לסבתא כל יום לשאול מה שלומם ולדבר איתם. הם מילאו את החיים שלו בחוויות שמחות, והוא כמובן את שלהם.
אני וההורים שלי קרובים מאוד. עדיין בגילי המופלג הם המשענת שלי לכל דבר. מעורבים בחיים שלי, עוזרים בלי חשבון, גם בשיחה, גם עם הילדים ובכל דבר בעצם. אני יודע שאני תמיד יכול להיעזר בהם ולא משנה בכלל מה העניין. הם גם גרים קרוב אלינו (בכפר סבא) ואנחנו נפגשים הרבה.
כשהיו החשדות למחלה של עמית והיינו ב MRI בבית החולים מאיר, הרופאה מייד שלחה אותנו לאיכילוב ואמא שלי התארגנה בשניות ובאה איתנו להיות עם עמית. מאותו הרגע הם היו לגמרי בנושא הזה, איתנו, עם עמית. כמובן הגיעו כל יום לבית החולים והיו עם יובל ברגעים בהם יעל ואני היינו עם עמית ולא יכולנו להיות איתה. הם חיזקו אותו, הביאו לו את המאכלים הכי אהובים, קנו לו כל מה שרק רצה, הם שינו את התזונה בבית שלהם בעקבות שינוי התזונה שעשינו על מנת להילחם במחלה, והם היו המשענת שלנו ברגעים מאוד קשים שהיו בדרך.
כשעלתה האפשרות לטוס לוושינגטון לטיפולים מאוד רצינו שלעמית וליובל תהיה שם סביבה כמה שיותר מוכרת, שעמית ויובל יהיו מוקפים באנשים שהם אוהבים על מנת לעשות את הנסיעה הזאת לחוויה כמה שיותר נעימה. הם כמובן הציעו לבוא מייד ואכן הגיעו איתנו בטיסה וגרו איתנו בדירה. ביחד השתדלנו להעביר את הזמן כמה שיותר בטוב - טיילנו ביחד, שיחקנו כדורגל, אכלנו ביחד, שיחקנו באולינג ומשחק הכיסאות, עשינו קניות ביחד, בישלנו את המאכלים האהובים על עמית ויובל יחד, וכשיעל ואני היינו בבית החולים עם עמית, סבא וסבתא נשארו עם יובל.
הם חזרו לפנינו לארץ וכשחזרנו באו לאסוף אותנו משדה התעופה ועטפו את עמית ואותנו עד כמה שרק ניתן.
ברגע שחזרנו הביתה הם הגיעו לבקר אותנו יום יום. ליום ההולדת של עמית הם קנו לו שרשרת זהב עם מגן דויד, כמו של סבא סמי כי עמית ביקש שרשרת כזו כמה וכמה פעמים.
לשמחתי הם גם הספיקו להיפרד מעמית רגעים ספורים לפני שעזב את העולם הזה ומאז אנחנו מבלים הרבה זמן ביחד. בבכי, בצחוק, בזיכרונות ובכלל.
עמית זכה בסבא וסבתא נדירים, שאהבו אותו עד אין קץ והוא ידע את זה ואהב אותם באותה מידה. הוא זכה באינספור חוויות שמחות איתם ובמשפחה חמה ואוהבת עד כמה שרק ניתן. הם זכו בנכד נדיר, שידע לקשר ולהדביק את חלקי המשפחה והנכדים באמצעות תכונות האופי שלו, ושידע ברגישותו המדהימה, להעריך את העובדה שזכה בסבא וסבתא כאלו.
כל הרגעים המאושרים שכולנו חווינו יחד יישארו לנצח.