יובל מזרחיל

עמית נולד כשיובל הייתה בת שנתיים וחצי. היא אהבה אותו מהרגע הראשון. במהלך חופשת הלידה יעל תפרה לה בובה והיא הייתה מסתובבת עם הבובה ומחקה את מה שיעל עשתה עם עמית. כשגדלו, יובל הייתה הראשונה שנתנה לו לטעום גלידת שוקולד, הם שיחקו יחד, התרחצו יחד, צחקו. נסענו להרבה טיולים יחד, לקמפינג ויובל ועמית תמיד הלכו יחד, צחקו ושרו ברכב.
כשיובל ועמית למדו שניהם באותו בית ספר, עמית היה גאה להיות אח של יובל, הוא העריץ כל דבר שעשתה, הגיע לכל הופעת ריקוד שהיא הופיעה בה אבל גם מצא תחומי עניין משלו: כדורגל, קורקינט, סקטבורד, נינג'ה וספורט בכלל , תופים.
במהלך הקורונה כשהיו הסגרים, הקשר של יובל ועמית התחזק. כולנו היינו הרבה זמן בבית והם בילו הרבה זמן יחד. יובל עזרה לעמית בבעיות טכניות עם הזומים והם עשו כל מיני אתגרים יחד: להיות באוהל שהקימו במרפסת במשך 24 שעות, לאכול רק צהוב ועוד. הם רקדו יחד בטיק טוק, עשו לנו הופעות, מסאז'ים, ארוחות ומדי פעם כמו כל אח ואחות גם רבו מי ילמד באיזה חדר...
שניהם גם חלקו חוש אופנה מפותח ונתנו אחד לשני עצות על ה"לוק" המושלם לפני יציאות.
הפעם הראשונה שראינו שעמית מחייך בחצי פנים הייתה ביום ההולדת של יובל. אורן ורותי, אמא של יעל, שמו לב ( בדיעבד גם יעל הבינה זאת כי בערב לפני עמית עזר לה לקשט את הבית, סידר עלי כותרת בשביל והתקשה לנפח את הבלונים.), עמית קיבל טיפות עיניים באותו יום בגלל דמעות לא רצוניות שהופיעו לו פתאום וכשחשש לשים אותם, יובל הייתה אתו ועם יעל ועודדה אותו שזה לא מפחיד.
בהמשך הוא עבר דיקור סיני והראה ליובל בגאווה תמונות שלו מהדיקור והאומץ שלו ויובל שמחה בשבילו.
בנוסף לדיקור עשינו לעמית מסאז' בפנים ויחד עם יובל עשינו תרגילי פנים כדי שהשרירים יפעלו. כשהבנו שיש בעיה חמורה יותר מהשיתוק בחצי הפנים ויום לפני ה MRI הראשון נסענו כל המשפחה לספארי כדי להפחית את המתח שכולנו היינו שרויים בו.
כשהבנו שעמית צריך לעבור ניתוח, פרופסור רוט סיפר לעמית ביחד איתנו כשנפגשנו אתו אחרי ה MRI וכשחזרנו הביתה, סיפרנו גם ליובל. עמית ויובל חשבו שמדובר בניתוח פשוט ושמיד אחריו עמית יחזור הביתה, כמו שאורן חזר אחרי הניתוח בברך שעבר בינואר. זו הייתה תקופה מסובכת כי יובל נאלצה להיכנס לבידוד בעקבות תלמיד מאומת ואנחנו היינו עם עמית באשפוז בבית החולים דנה. היינו בקשר טלפוני ובווידאו עם יובל כל יום וכשאחד מאיתנו חזר לישון בבית אז נסענו להיות איתה. היא מאוד דאגה לעמית בתקופה הזו, שאלה עליו, ציפתה לראות אותו והתגעגעה אליו. גם עמית התגעגע אליה.
אחרי הניתוח, עמית היה מאושפז בטיפול נמרץ ושנינו היינו אתו שם כמה ימים 24/7. עם יובל היינו בקשר בטלפון ובווידאו והיא כעסה שלא נתנו לה לראות את עמית. באחת השיחות של יעל איתה עמית שמע את השיחה, מייד ביקש לדבר איתה וסיפר לה איך הוא מרגיש. זה היה כשבקושי יכול היה לדבר אחרי הניתוח. הייתה התרגשות גדולה מצד יובל, מצד עמית וגם מצידנו. זה הבליט את האהבה הגדולה והגעגוע שהם חשו אחד/ת כלפי השני/ה.
כשעמית התאושש מהניתוח, יובל רצתה מאוד לבוא לבקר ואנחנו חששנו קצת כי אלו היו ימים קשים מאוד ועמית היה מאוד מוגבל באותם ימים אחרי הניתוח אבל הסכמנו בסוף.
היא הגיעה עם סבתא. עמית מאוד שמח לפגוש את יובל ולרוב לא היה לו כוח לראות את המבקרים אבל כששמע שיובל מגיעה, הכוחות חזרו אליו. הוא הראה לה את כל המתנות שקיבל והם ישבו יחד.
באחד הימים כשהיינו בבית החולים דנה, עמית שאל אם הוא יכול לקבל כלב. הוא הבין שכל מה שהוא רוצה, הוא מקבל והתחלנו לגמגם. הוא הבין את זה ככן והתקשר ליובל ואמר לה שתתכונן כי הולך להיות לנו כלב וניתק. היא התקשרה אל יעל בלחץ ושאלה אם באמת יהיה לנו כלב ויעל אמרה לה שכן מתישהו. יובל תכננה לערוך לעמית מסיבה לקראת החזרה שלו הביתה מבית חולים דנה אבל הוחזרנו הביתה בהפתעה אז היא לא הספיקה לארגן את המסיבה אבל חיכתה לנו בבית ושמחה שעמית חזר הביתה.
בשלב הזה יובל הבינה שיהיה כלב ועשתה מחקר איזה כלב יהיה הכי נוח לגדל בבית, שלא יהיה גדול מדי וישבה יחד עם עמית והייתה בקשר עם דודה קרן כדי לבחור את הסוג והגור שיגיע אלינו הביתה. יחד עמית ויובל בחרו לו את השם ג'וי. שניהם התרגשו מאוד כשג'וי הגיע הביתה.
כשעלתה האפשרות לטוס לטיפול בחו"ל, דיברנו על כך עם יובל ועמית. יובל מאוד התרגשה מהנסיעה האפשרית ועמית חשש. כשהחלטנו שנלך על זה ואורן נסע לפגישה לקדם את הנושא וללמוד עליו, עמית קיבל את זה מאוד קשה: הוא הסתגר בשירותים ולא היה מוכן לפתוח את הדלת. יעל התכתבה אתו בטלפון וביקשה שיצא למקום שהיא תוכל לראות אותו היא הבטיחה לו שתיתן לו זמן לבד.
לאחר זמן מה הוא יצא מהשירותים ועבר לחדר השקוף אבל שם על עצמו שמיכה. יעל לא בכתה לעיני אחרים בכל התקופה שעברנו וברגע הזה היא ישבה עם עצמה בסלון והדמעות זלגו. יובל ירדה מהחדר שלה ושאלה אותה מה קרה. יעל אמרה לה שקשה לראות את עמיתי ככה. היא חיבקה אותי והלכה לחדר השקוף. בהתחלה דיברה אתו מהדלת ולאט לאט התקרבה אליו יותר ויותר. הם היו שניהם מתחת לשמיכה והורידו אותה יחד והתחבקו. אנחנו לא יודעים מה יובל אמרה לו ביום הזה אבל היא הייתה היחידה שגרמה לו לחזור ולשבת עם יעל. שניהם הגיעו לסלון והוא התנצל שהוא הדאיג את יעל והם ישבו שלושתם מחובקים בסלון.
לפני הטיסה יובל תיעדה את האריזות, למדה איך לארוז קטן ויעיל ועזרה לנו לארוז, בטיסה עמית היה מאוד לחוץ אז יעל ישבה בכיסא הקרוב לעמית ויובל ויתרה על הקירבה אליה בטיסה בשבילו.
בוושינגטון היינו כל המשפחה יחד בחדר הכושר, שיחקנו רמיקוב טאקי, משחק הכיסאות, יעל ויובל נסעו יחד לחפש לעמית מתנות מיובל לכל טיפול שהוא עבר וליום ההולדת שלו.
יובל הכינה לעמית ברכה, יחד עם יעל הכינו עוגה, יחד עם אורן היא ניפחה בלונים וביום העצמאות, בתאריך יום ההולדת העברי של עמית, חגגנו לו כשהוא התעורר בבוקר בטקס כמו שעשינו בבית בארץ.
יובל עברה תהליך התבגרות מואץ והדהימה אותנו בוושינגטון עד כמה בוגרת היא הפכה. היא הבינה את המצב, פיתחה עצמאות גדולה יותר על מנת לתת לנו להתרכז בעמית ברגעים האלו והבינה סיטואציות באופן שהכווין אותנו לבצע בצורה נכונה יותר הפרדה בין עיקר ותפל, אפילו שהייתה ילדה בת 12.
כשהחלטנו לחזור לארץ יובל עזרה לכולנו באריזה ובסחיבת המזוודות בשדה התעופה כדי שנוכל לעזור לעמית ללכת כי הוא היה חלש.
עמית ביקש מזמן לחגוג את יום ההולדת העשירי שלו עם קהוט וקליפ, כמו שנהגנו לחגוג במשפחה של אורן בימי הולדת עגולים. כשהיינו בוושינגטון יובל פתחה קבוצת ווטסאפ וביקשה מהמשפחות לשלוח לה סרטוני ברכות לעמית. היא צילמה את כולם וערכה את הסרטון שהצגנו לעמית בחגיגות בשבת. גם עם השאלות של הקהוט יובל עזרה והיא הקרינה אותו ביום ההולדת של הכיתה וביום ההולדת בשבת.
היא ערכה גם את סרטון הברכות של הכיתה של עמית ושל המפורסמים ששלחו איחולים. לתאריך יום ההולדת הלועזי של עמית יובל ניפחה עם יעל בלונים וקישטנו את הבית, היא החביאה לו 10 מתנות עם משימות, מתנת יום הולדת ממנה.
יום למחרת אמרו שיפלו טילים בכל רחבי הארץ. יובל חזרה עם סבתא רותי הביתה והתחילה אזעקה. יובל ועמית היו מאוד בלחץ בממד אבל שמחו שכולנו שם יחד. מאותו ערב ועד יום שישי שנסענו עם עמית לשניידר, ישנו ארבעתנו וג'וי בסלון במסיבת פיג'מות מתמשכת על מזרנים יחד וקמנו יחד כל בוקר.
באחד הבקרים עמית היה צריך לנסוע לסיור במשטרה והוא לא הרגיש טוב והתלבט אם לבטל או ללכת כשהשוטרים הגיעו אלינו הביתה כבר. הם הציעו שיובל תצטרף אליהם וברגע שעמית שמע את זה הוא רצה כמובן. אורן, יובל ועמית זכו לסיור וחוויה מהנה יחד. בשבת ביקשנו מיובל להגיע לשניידר. לקחנו אותה אורן ויעל לחדר אחר וסיפרנו לה את המצב. בכינו יחד והתחבקנו. באותם רגעים לא חשבנו שעמית ייפרד מאיתנו כל כך מהר. עמית התרגש כשהיא הגיעה לחדר שלו ולה היה קשה להיות בחדר. היא נפרדה ממנו בדרך שלה. הוא שמע את מה שרצתה להגיד דרך הטלפון של יעל ויעל עדכנה את יובל שהוא שמע. קצת אחרי, כשעמית נפרד מאיתנו יעל התקשרה ליובל לספר לה. בכינו יחד והיא רצתה את החיבוק שלנו. כשעזבנו את שניידר, הגענו אליה, חיבקנו ועטפנו אותה.
עמית ויובל זכו, שניהם אחת/ד בשני/ה בתור אחים. נכון, כמו בכל משפחה היו גם מריבות, אבל הייתה אהבה טהורה ומשותפת, היו חוויות בלתי נשכחות, הייתה עזרה הדדית, דאגה הדדית. הם הכירו אחד את השני באופן הכי עמוק שאפשר, ידעו אפילו באופן תת מודע איפה הפחדים, איפה העוצמות, איפה החששות ושמרו אחד על השני בצורה הכי טובה שאפשר.
מאז, כל אחד מאיתנו מחפש את הדרך שלו להתמודד עם האובדן, אבל כולנו יודעים שעמית יישאר תמיד בלב שלנו, בזיכרונות שלנו ובכל דבר שנעשה על פני העולם הזה.
עמית ידע כמה יובל אהבה אותו, העריץ אותה והכיר אותה מצוין וידע מה היה לה קשה ומה נעים, מצחיק וכיף וגם היא אהבה אותו מאוד ואנחנו בטוחים שתאהב אותו תמיד.