יעל מזרחיל

יעל היא מהאימהות המשקיעות.
אמא כזאת שלקראת כל יום הולדת עובדת על עוגה מושקעת ובריאה תוצרת עצמית, ועל הפתעות מושקעות עשויות בעבודת יד, מזמינה דברים מחול חודשים לפני ומתכננת את הכול, כזאת ששלושה חודשים לפני כל פורים מתחילה לעבוד על תחפושת לעמית ויובל. לא תחפושת קנויה, אלא תחפושת שהיא מכינה כל חלק ממנה לבד. יצירתית בצורה יוצאת דופן ולא מתפשרת על השקעה עבור הילדים שלה.
בניגוד אלי היא תמיד בעניינים – זוכרת מתי יש לכל אחד חוג, משהו מיוחד בבית הספר שדורש הכנה, מכירה את הילדים וההורים בכתה, נמצאת בכל הקבוצות של ההורים ודואגת לכל מה שעמית ויובל צריכים על בסיס יומי.
היא מרגישה אותם בכל רגע, יודעת איפה קשה, איפה יותר טוב וכמובן תמיד נגישה אליהם. זה לא משהו שאפשר ללמד. היא נולדה עם זה.
ליעל ולעמית היה תמיד קשר מיוחד. הוא היה "ילד של אמא". הוא ירש ממנה תמימות כזאת, כנות קיצונית – שניהם לא יודעים לשקר, גם לא שקרים קטנים, ושניהם היו עושים הכול בשביל מישהו אחר בלי לשאול שאלות. זה משהו כל כך קסום ואמיתית בלי פוזות ובלי משחקים. הכי אמיתיים שיש.
יעל מאוד אוהבת לבשל ולאפות ועמית אהב לעזור לה וכמובן לטעום כל דבר על הדרך בכל אחד משלבי ההכנה. זה היה שילוב מושלם – יעל אוהבת מאוד לבשל, ועמית אהב לטעום מכל דבר.
הם היו רואים בנפרד וביחד כל מיני סרטונים עם טריקים לבישול ואפייה ואחר כך מיישמים ביחד. הוא אהב מאוד לעשות הרבה פעילויות ביחד עם יעל, היה מאזין לשיחות עבודה שלה ושואל אותה על מונחים מהעבודה, היה נכנס לחדר כשהייתה מתאמנת בספורט ומצטרף אליה, או סתם נמצא איתה שם. הוא סמך עליה לגמרי וידע שהיא תמיד נגישה וזמינה בשבילו. הוא אהב גם לבוא איתה לסידורים ותמיד דאג שיצא לו מזה משהו – מתנה, חטיף, ממתק ...
כשגילינו על המחלה, שנינו יעל ואני היינו מרוסקים. כששמענו על הפרוגנוזה היינו בטוחים שאנחנו בתוך חלום בלהות. איך אפשר בכלל לעכל דבר כזה, ואיך אפשר לקבל בשורות כאלו על עמית? ילד כל כך טוב, כל כך מיוחד, כל כך אהוב?
שנינו הפסקנו את החיים שלנו והיינו עם עמית 24*7, וכשאני אומר שהיינו עם עמית כל הזמן – אני באמת מתכוון לזה. בכל רגע להוציא אירועים נדירים, אחד מאיתנו היה עם עמית, ביום ובלילה, ובדרך כלל היינו שנינו. החלטנו שאנחנו משדרים רק אופטימיות כלפי הילדים. שאנחנו נתמודד עם המחלה וננצח אותה, ושזה ייקח זמן – לא יודעים כמה, אבל ננצח את זה. לא הייתה אפשרות אחרת. לא הצלחנו לדבר ביננו כמעט בכלל על המלחמה שאנחנו מנהלים, על אפשרויות וסיכויים כי כל הזמן היינו עם הילדים וניהלנו את רוב התקשורת הזאת ביננו בווטאסאפ.
יעל, עם החשיבה החיובית האופטימית שלה והתמימות לא באמת תפסה עד הסוף את המצב. היא אמנם הבינה וקיבלה את הדברים בצורה שכלתנית, אבל היה בה משהו בתודעה שסירב באמת לקבל את הדברים והיא הייתה מסוגלת פשוט להיות עם עמית ויובל באותו הרגע, לשחק איתם, לדבר איתם, להנות אתם בלי לחשוב על מה יהיה מחר או מחרתיים. זו יכולת מופלאה והיא נתנה לה את היכולת להיות שם לגמרי בשבילם, עם כל כולה בניגוד אלי שאצלי בכל רגע נתון אלף מחשבות ותסריטים רצים בראש במאה קמ"ש בניסיון נואש וחסר סיכוי לשלוט במציאות.
באופן טבעי זה הביא לחלוקה ביננו – יעל נמצאת ברגע בשביל עמית ויובל, ואני עובד על התוכניות קדימה. לעמית הייתה הבנה מופלאה של החשיבות של הבדיקות, הטיפולים, התרגילים, המגבלות, אבל הוא היה ילד בן קצת יותר מתשע, והיו רגעים שהוא פשוט לא רצה יותר, הוא פשוט רצה להיות ילד רגיל, וברגעים האלו ליעל הייתה יכולת מופלאה להגיע אליו, לדבר אתו, להרגיע אותו. אני לא מצליח להבין איך יעל ברגעים מסוימים יעל מצאה את הכוח ואת השלווה והסבלנות לעשות את זה ואני לא מצליח להבין מאיפה עמית מצא את הכוחות להמשיך, לקבל את המציאות ולא לוותר.
הרבה פעמים אני הייתי חייב לפרק. הייתי הולך לשירותים, נותן לדמעות לזלוג ללא הפסקה ויוצא אחרי שהתייבשו. יעל כמעט ולא בכתה לאורך כל הדרך (לפחות בהשוואה אלי). היא הצליחה להחזיק את כל הסערה בפנים ולשדר חוזק כמעט לא אנושי. זה הרי כל כך מפחיד ולא שפוי עבור הורה להתמודד עם תסריט כזה עבור הבן שלו. יעל הראתה כוחות לא אנושיים.
כשהחלטנו לשנות את התזונה כחלק מהמלחמה בסרטן, יעל לקחה אתגר אדיר. איך גורמים לילד שאוהב כל כך הרבה סוגי אוכל (וכמו כל ילד כל כך אוהב מתוק) להסתדר בלי סוכר, בלי קמחים לבנים, בלי מוצרי חלב ובלי בשרים מסוימים? אחת ההנאות הגדולות בחיים של עמית היו לאכול אוכל טעים. רצינו להילחם על החיים של עמית, אבל עד כמה שאפשר לא לקחת ממנו את הכיף וההנאה שבחיים. יעל עשתה מחקרים על תחליפי מזון לכל דבר, קנתה חומרי גלם מכל מיני מקומות בארץ ובעולם, עשתה ניסיונות וכל פעם הצליחה למצוא עוד משהו טעים שעמית אהב לאכול. הכול בשביל להעניק לעמית את האוכל הכי טעים בעולם. לא תמיד זה הצליח, זה היה אתגר ענק ויעל לקחה אותו עד הסוף עם היצירתיות שלה.
לאורך כל הדרך לא היה כלום שהיה קשה מידי עבור יעל. שום בקשה שעמית או יובל ביקשו לא הייתה קשה מידי – היא מייד הייתה עושה, בלי להראות סימני עייפות או בלי להתלונן. עמית ידע שיעל תעשה הכול בשבילו.
ביומיים האחרונים בבית החולים משהו מהאופטימיות של יעל נשבר. היא ישבה עם עמית בחדר והדמעות לא הפסיקו לזרום לה. היא לא אכלה ולא שתתה כלום. פשוט ישבה בחדר מחבקת, מחזיקה את היד, מנשקת, דואגת לעמית לכל דבר, מטפלת, מלווה אותו עד שקיבל את הכנפיים שלו
עמית סמך על יעל באופן מוחלט, היא הייתה שם בשבילו כל הזמן, הוא ידע כמה היא אוהבת אותו וכמה היא תעשה בשבילו. הוא תמיד אמר שהיא מבינה אותו הכי טוב. היא הייתה חזקה בשבילו, אשת חייל עם כוחות לא אנושיים. עמית אהב אותה כל כך וגם היא אהבה עד אין סוף. היא כמובן נמצאת שם עבור יובל כל הזמן וגם עבורי יעל הייתה ועודנה משענת, אי של יציבות, של רוגע, בת זוג אוהבת ותומכת שאני לא מצליח לדמיין איך הייתי שורד את התקופה הדמיונית הזאת שעברה ועוברת עלינו בלעדיה.