משפחת טוויג

רוב האנשים לא באמת ידעו מה לעשות ואיך להתנהג כששמעו על המחלה של עמית.
אפשר להבין אותם לגמרי, גם אני הייתי כזה לפני המחלה של עמית. איך מתמודדים עם דבר כזה?
היו כאלו שפשוט לא ידעו מה להגיד ולכן לא אמרו כלום, היו כאלו ששלחו וואצאפ כל כמה שבועות ששואל מה שלום עמית ומה שלומנו, היו המון ששאלו איך אפשר לעזור אבל אם לומר את האמת לא היה לנו איך לענות להם כי באמת לא ידענו איך אפשר לעזור. היינו במצוקה, מבולבלים מאוד, חיפשנו פתרונות, תשובות, ולא תמיד ידענו איפה עוד אפשר לעזור.
זה גם בכלל לא היה לנו פשוט לבקש עזרה. עד אז השתדלנו להיות בצד שנותן ועוזר ולא בצד שמבקש עזרה.
הרבה פעמים חברים התקשרו ולא ענינו והניחו שאם אנחנו לא עונים אז אנחנו פשוט לא רוצים לדבר, והאמת – הרבה פעמים זה היה נכון, כי לא תמיד היה חשק ומצב רוח לדבר ברגעים האלו, ורוב הזמן פשוט לא יכולנו לענות – היינו עם עמית או עם יובל, או אצל רופא, או עם מומחה או מישהו שיכול לכוון אותנו למישהו שמכיר מישהו ...
גם נועם ניסה המון פעמים ורוב הפעמים לא עניתי לו, אבל הוא לא ויתר והמשיך לנסות.
נועם חבר ממש טוב. הכרתי אותו בתיכון ומאז דרכנו הייתה משותפת, וצמודה. היינו יחד בתיכון, בחרנו ביחד לאן ללכת בצבא ורצה הגורל והגענו לאותו גדוד ממש אז בילינו את רוב השלוש שנים ביחד.
בהמשך הדרך הוא הכיר את דקלה אשתו המדהימה, ואני את יעל אשתי ואפילו במקרה גרנו באותה הקומה בבניין דלת מול דלת (לא תכננו את זה, פשוט התפנתה דירה להשכרה שהתאימה להם וזה הסתדר להם עם לוחות הזמנים של פינוי הדירה שלהם). עמית ויובל גדלו עם הילדים שלהם בקומה עם דלתות פתוחות בין הדירות כל הזמן.
נועם ודקלה לא ויתרו לנו כששמעו על המחלה.
כשלא ידענו מה אנחנו צריכים הם פשוט נכנסו לראש שלנו ועשו בעצמם. שלחו לעמית ויובל מתנות שישמחו אותם ברגעים קשים, באו לבקר בבית החולים גם אם אי אפשר היה להיכנס לראות את עמית והביקור בחוץ היה רק חיבוק ושיחה קצרה. בשלב מסוים כשהתארגנו לטיפולים ארוכים, ממושכים ויקרים בחו"ל נועם היה חלק מחמ"ל חירום לעזרה ופעל המון מאחורי הקלעים לעזור.
באחד הביקורים שלנו אצלם, אחרי שעמית התאושש מהניתוח וחזר לעצמו, הוא ראה אצלם את הפג בורד (מעין קיר טיפוס כמו בנינג'ה) ועמית ישר קפץ על הקיר והתחיל לטפס. הלב שלי ירד לתחתונים כי הוא היה עדיין חלש, לא לגמרי יציב, וניסיתי לשכנע אותו לעשות תרגילים קלים יותר, אבל עמית, כמו עמית ישר הלך על טיפוס אנכי הכי קשה.
נועם ראה כמה עמית אוהב את זה ואחרי מספר ימים בא אלינו להתקין אותו הדבר במרפסת שלנו ועמית לא הפסיק לטפס.
הם רצו לעשות לנו תמונות של המשפחה כדי שנוכל לתלות ולהרגיש בבית גם בחו"ל, ביקשו ממני לשלוח להם תמונות כמה פעמים לפני הנסיעה ושכחתי מזה, אז הם מצאו דרכים להשיג תמונות לבד והכינו לנו לקראת הטיסה.
ביום ההולדת של עמית, הם הביאו מתנה ובלונים ושמו לו מחוץ לדלת
נועם ודקלה הם מסוג האנשים הנדירים שמצליחים באמת להבין מה עובר על מישהו אחר ומה הוא צריך גם בלי שהוא יתאר את זה במילים, וגם בלי שיבקש במפורש, שילוב של לב גדול, אמפטיה, תושייה, יכולת לקרוא את האחר והמון אהבה.