רותי ואורי הופר

פוסט מספר 28

רותי ואורי הופר

אורן ואני היינו הראשונים להתחתן מבין האחים שלי ויובל ועמית היו הנכדים הבלעדיים של ההורים שלי עד לפני חמש שנים.
ההורים שלי עזרו לאורן ולי במעברי הדירות, בחתונה והתרגשו מאוד כשיובל ועמיתי נולדו. הם תמיד שמחו לשמור עליהם ולהיות איתם.
אמא שלי היתה אוספת את יובל ועמית מהגן ואחר כך מבית הספר אחת לשבוע ואז הם היו נוסעים למושב, מבקרים את הסבתא רבא שלהם - חנה, משחקים בבית או בגן השעשועים, אוכלים ולפעמים גם ישנים שם. אבא שלי גם נקרא לא פעם לאסוף את יובל או עמית מהגן או מבית הספר כשלא הרגישו טוב והיה מגיע ונמצא איתם עד שחזרנו.
אמא שלי תמיד דאגה להכין אוכל טרי ולא היססה לקבל על עצמה אתגר למאכלים חדשים שיובל ועמית ביקשו שתכין. הם אהבו (לפעמים) לקחת חלק בהכנה.
לפני חמש שנים אבא שלי עבר השתלת כליה, לפניה עשה דיאליזה כל לילה ונטל תרופות רבות מספר פעמים במהלך היום.
בתקופה הזו עמית ידע שהוא מתחבר למכשיר, היה מזכיר לו לקחת תרופות והיתה תקופה שעמית ניהל שיחה עם אבי ז"ל, דוד של אורן, על התרופות המשותפות לו ולסבא אורי.
כששיפצנו את הבית שלנו, גרנו במשך שלושה חודשים אצל ההורים שלי. הם הסיעו את יובל ועמית לבית הספר לפעמים והחזירו אותם וההורים שלי, עמית ויובל בילו זמן רב יחד.
לאורך השנים בבית של ההורים שלי יובל ועמית אימצו לעצמם חדרים: עמית את החדר שהיה של אלעד אחי, (הממד ) ויובל את החדר שהיה של מיכל אחותי.
עמית שתל פלפל בחצר של ההורים שלי ויחד שתלנו הרבה אננסים שם בתקווה שנצליח להפיק פרי.
עמית אהב לקטוף את הפירות ישר מהעצים בבצרה ולאכול : ליצ'י, תות בר, קלמניטות ושסק.
עמית אהב לשחק עם סבא אורי ארבע בשורה ועם סבתא רותי לעשות סודוקו, תשחצים, תרגילי חשבון ולבשל.
באחד מימי ההולדת של עמית הוא ביקש לוח כדורסל אותו קיבל ותלינו אותו בבצרה כי שם יש יותר מרחב לשחק. הוא שיחק שם עם אורן, אלעד ואלחנן.
לאורך השנים בילינו עם ההורים שלי בחופשות משותפות, בחגים ובימי שישי ולפעמים גם שבת. בקיץ הם פתחו בריכה להנאתם של עמית ויובל, מאוחר יותר צירפו טרמפולינה.
במהלך הקורונה עמית הקפיד להתקשר לכל הסבים והסבתות יום יום בווידאו( ולפעמים אף העיר אותם בבוקר) והיה בודק לאחר השיחה כמה דקות הם דיברו.
בבת מצווה של יובל אמא שלי הבחינה שעמית מחייך בחצי חיוך ודיברה על זה עם אורן. בהמשך כשהמליצו לעשות דיקור סיני, אמא שלי סיפרה לעמית שגם היא עברה דיקור סיני ועודדה אותו שזה לא כל כך נורא.
יום אחד כשנסעתי לאסוף את עמית מבצרה הוא אמר לי שהוא כל כך אוהב להיות במושב, אצל סבא וסבתא. שקט שם, יש מרחבים לשחק כדורגל מבלי שהשכנים התלוננו, יש מקום לטרמפולינה ובריכה ואף פעם לא משעמם. הוא מאוד רצה שנעבור גם אנחנו לבית פרטי כמו זה של ההורים שלי במושב.
כשנאמר לנו שלעמית יש גידול ושהוא צריך לעבור ניתוח ראש, ההורים שלי היו עם עמית ואיתנו בקשר כל יום כשאושפזנו בבית חולים דנה לפני הניתוח ויובל היתה אצלם ואצל חווה וסמי לסירוגין בכל התקופה הזו. במהלך הניתוח אמא שלי הגיעה להיות איתנו שם ובהמשך שניהם ביקרו את עמית במחלקה כמה שאפשר. גם כשחזרנו הביתה הם היו בקשר עם עמית יום יום.
ביום שנסענו לפרופסור קונסטנטיני וקיבלו את הבשורה על סוג הגידול של עמית, אמא שלי היתה אצלנו בבית עם יובל ועמית. כשחזרנו ליוויתי אותה לרכב שלה וסיפרתי לה את הממצאים. היא פרצה בבכי והתמוטטה בידיים שלי. לאבא שלי הודעתי בפלאפון וגם לו היה קשה מאוד לקבל את הבשורה. עמית דאג לו, לפעמים יותר מלעצמו. אני עשיתי עם אבא שלי שיחה ואמרתי לו שעכשיו כולנו צריכים להיות חזקים בשביל עמית ולשמור על עצמנו כדי להוריד גם מעמית דאגות לאחרים. אבא שלי עשה מאמצים, עודד את עמית כשהיה מאושפז והם השוו את השיקום שלהם (היה להם את אותם מכשירים לשיקום נשימתי ) ולא הראה לו את הקושי.
כשדיברנו על טיסה לוושינגטון, אבא שלי ידע שלא יוכל לעמוד בטיסה אבל דאג שאמא שלי כן תטוס עם אחי ואחותי. עשינו ארוחת ליל סדר מוקדמת אצלם בבית לפני הטיסה יחד עם המשפחה המורחבת שלי ושל אורן וכשהיינו בוושינגטון הם שמרו על ג'וי הכלב אצלם בבית והיו בקשר בווידאו יום יום עם עמית ועם כולנו.
כשהיינו שם עמית מאוד התגעגע אליהם. את ההורים של אורן הוא ראה כשהיו איתנו בשבועיים הראשונים ואחר כך את קרן דודה שלו ואת ההורים שלי הוא לא פגש חודש שלם.
כשחזרנו לארץ עמית ביקש שההורים שלי יגיעו אלינו הביתה להמתין לנו עם ג'וי. הוא התנצל בפני ההורים של אורן שהגיעו לאסוף אותנו משדה התעופה ואמר שהוא רוצה לחבק קודם כל את סבתא רותי כי אותה לא ראה כבר חודש. זו היתה האהבה שלו כלפיה וכלפי אבא שלי.
כשהתחילו הטילים והמתיחות מהדרום אמא שלי החזירה את יובל אלינו הביתה וכולנו נכנסנו יחד למ"מד. עמית ויובל לא רצו שסבתא רותי תיסע הביתה כי הם פחדו שתהיה אזעקה נוספת בדרך.
בימים הבאים עמית ביקש לישון בבצרה, בחדר שלו שהיה הממד כי שם הרגיש בטוח. אני ישנתי איתו שם פעמיים: בלילה לפני חגיגת יום הולדת העשירי שלו שחגגנו שם עם המשפחות המורחבות וביום ההולדת שלי, בשבועות. אבא שלי השתעל בלילות האלה ועמית אמר לי בלילה שהוא דואג לו. בשבועות עמית לא הרגיש טוב ואחר הצהריים החלטנו לחזור הביתה. למחרת נסענו לשניידר ועמית אושפז שם. אמא שלי הגיעה לבקר את עמית יחד עם יובל במחלקה. בחמישי כששוחררנו הביתה ההורים שלי חיכו לנו בבית עם יובל וג'וי. עמית ואמא שלי עשו תוכניות ותפריט לארוחת שישי שתוכננה אצלם כדי שיהיו מאכלים שיהיה לו קל לאכול. בשישי בצהריים כשעמית לא הרגיש טוב הוא התקשר לאמא שלי וביקש שתבוא לקחת את ג'וי אליהם כדי שהוא לא ישאר לבד כשניסע לבית החולים, שיובל גם תיסע אליהם והתנצל שהיא טרחה והכינה לו את הארוחה האהובה עליו והוא לא יוכל לאכול אותה. באותו ערב כשהיינו במחלקה, עמית עשה שיחת ווידאו עם כולם.
בשבת בבוקר כשנאמר לעמית שהוא לא יוכל כרגע לאכול. הוא ביקש ממני שנרשום את המאכלים שהוא ירצה לאכול כשיוכל. רוב המאכלים היו מאכלים שסבתא רותי מכינה וזה הווטסאפ האחרון שלי ממנו. אחר הצהריים אמא שלי רשמה לי שהיא תגיע לבקר ואם עמית לא ירצה לראות אותה היא תהיה בחוץ. כשאמרתי לעמית שסבתא רותי תגיע הוא אמר לי "בכיף" וזה הדבר האחרון שאני זוכרת שאמר לי.
אמא שלי הגיעה אחרי שהאונקולגית של עמית דיברה איתנו על המצב. עדכנתי אותה מחוץ לחדר וכשאמא שלי הבינה שחווה, סמי ויובל מגיעים ושקרן ואלעד בדרך, היא נסעה להביא את אבא שלי. הם הגיעו, חיבקו ונישקו אותו. קצת אחרי שהם יצאו, עמית עזב את העולם.
הודענו להם והם חזרו לבית החולים והיו איתנו עד שעזבנו בפעם האחרונה בלי עמיתי.
עמית מאוד מאוד אהב את סבא וסבתא רותי ואורי. הוא אהב להיות אצלם בבית, לדבר איתם ודאג להם כשלא הרגישו טוב או בתקופות הסגרים בקורונה. הוא ידע שהוא יכול להתקשר אליהם ולדבר איתם והם תמיד יענו, יגיעו אם צריך וינסו להגשים לו כמה שיותר משאלות וחלומות.
גם הם אהבו אותו מאוד ודאגו לו תמיד.