גיבור על

גבורה היא היכולת להתגבר.
להתגבר על חששות, ופחדים. מי שלא מפחד לא יכול להיות גיבור כי אין לו באמת על מה להתגבר.
כשחושבים על זה לעומק, השלב הראשון בלהיות גיבור הוא להודות שאתה מפחד. לשתף את הפחדים שלך עם העולם או עם היקרים לך . בלי להכיר בפחדים אין באמת אפשרות להתמודד איתם.
לעמית היו הרבה פחדים והוא לא פחד לשתף אותם. היה לו פחד גבהים. הוא גם פחד ממתקנים כמו רכבות הרים בלונה פארק. כשהוא היה קטן ועשינו מזחלות הרים בגרמניה הוא עשה עם יעל ובגלל שהוא פחד הם עשו את זה ממש ממש לאט.
כשרצינו לעשות אומגה בתאילנד, הוא ממש פחד אבל בכל זאת עשה ומייד אחרי זה כבר רצה לעשות עוד פעם.
היה לו פחד ממעליות. פעם אחת כשהוא היה בערך בן תשע וחצי הוא עלה לבד במעלית הביתה ובאמצע הייתה הפסקת חשמל של מספר שניות והמעלית עצרה והוא בעצם נתקע במעלית למעט זמן עד שהמשיכה. מאז עמית מאוד פחד לעלות במעלית ובכל הזדמנות שיכול היה הוא היה עולה במדרגות, במיוחד בחורף.
בתחילת המחלה עמית היה צריך לעשות דיקור סיני עם מחטים. הוא ממש פחד מזה אבל אחרי שהבין את החשיבות הוא התגבר ועשה את זה. הוא מאוד פחד ממחטים ומדקירות ובפעמים הראשונות לקח לנו ממש שעות לשכנע אותו לעשות בדיקת דם, אבל הוא התגבר ועשה, ובכל בדיקה היה לו יותר קל לעשות את זה. הוא היה צריך לשים טיפות עיניים ובהתחלה פחד ואחרי מספר שיחות והסברים הוא הסכים, בהתחלה בחשש רב ומאוחר יותר כשעברנו לטיפה כל שעה, הוא אפילו כבר שם לעצמו לבד.
הקרנות הם דבר מפחיד. שוכבים על מיטה בתוך מכשיר גדול שזז ומסתובב לכל מיני כיוונים, הראש צמוד למיטה עם מסיכה מיוחדת שמהודקת עם ברגים מיוחדים כי אסור לזוז וחייבים להיות בחדר ההקרנות לבד, בלי הורה או אף אחד אחר. הפעמים הראשונות היו בהחלט מפחידות. מאוד. דיברנו על הפחדים, פירקנו אותם. המסיכה הייתה צמודה מידי אז המפעילה שיחררה בורג אחד כדי שיהיה נוח יותר. על השקט התגברנו על ידי זה שהשמענו כל יום שירים שעמית בחר תוך כדי הטיפול. על חוסר הודאות של כמה זמן עבר וכמה נשאר התגברנו בכך שהיינו מקריאים לו ברמקול כמה מחזורים נשארו ובגלל שעמית אהב אתגרי מחשבה הוספנו תוך כדי ההקרנות גם חידות שקשורות בהפתעה שיקבל בסוף הטיפול היומי. לא נשקר - זה לא הפך את ההקרנות לכיף, אבל לפחות זה אפשר להתמודד עם הפחד ולהפוך את החוויה לקצת יותר נעימה.
לקראת הנסיעה המתוכננת לחו"ל לטיפול ניסיוני עמית פחד. הוא פחד מהטיפול עצמו, הוא פחד להגיע למדינה אחרת ולא להבין את השפה אבל דיברנו על הקשיים, על דרכים יצירתיות להתמודד עם הפחד וברגע שעמית הבין את מה שיקרה היה לו קל יותר לעבד ולהתמודד עם הפחד.
כל התקופה של המחלה לוותה בהתמודדויות כאלו. התמודדויות לא קלות בכלל, שמפחידות גם אנשים מבוגרים ובטח ילדים.
בהתמודדויות כאלו הפחד קיים, השאלה היא מה עושים עם הפחד הזה. האם משאירים אותו בבטן ולא לוקחים את הסיכון, או שמשתפים אחרים בפחד, מדברים עליו ומתמודדים איתו בגבורה.
עמית בחר פעם אחר פעם לשתף, לדבר, לפעמים גם לצעוק, אבל להקשיב ולהשתכנע ולהתמודד עם הפחדים הכי גדולים שלו.
לא היה מכשול או פחד שהוא לא התגבר עליו תוך כדי התהליך.
עמית, ילד בן עשר, נתן לנו השראה והראה לנו מה היא גבורה אמיתית, ומיהו גיבור אמיתי.