צחוק ושמחת חיים

עמית וצחוק תמיד הלכו ביחד.
היה לו חוש הומור מפותח וכושר המצאה לא פחות.
הוא ידע לתבל כל אירוע וכל שיחה בבדיחה, התפלפלות מצחיקה, משחק מילים שנון או הבעת פנים קורעת.
הוא ידע לא לקחת שום דבר יותר מידי ברצינות וגם כשהיה מתעצבן מאוד ממשהו, ידע בשלב מסוים בשיא העצבים לעבור לצחוק פרוע.
הוא גם ידע להשתמש בצחוק לעזרתו - כשאנחנו או מישהו אחר כעס על משהו שעשה, הוא ידע ברגע הנכון להצחיק ולהביא למצב שכבר אי אפשר לכעוס עליו.
הוא אהב מאוד לשמוע בדיחות ולספר בדיחות. היה קורא בדיחות לפני השינה ולומד אותם בעל פה, היה ממציא בדיחות ומנסה אותם בכל הזדמנות על כל קהל, והיה לו תזמון קומי מושלם לדעת מתי הזמן הנכון לזרוק משהו מצחיק.
יובל הייתה אומרת שעמית היה הצחוק והשמחה בבית.
והצחוק הזה לווה בשמחה. עמית היה ילד שמח. רוב הזמן היה עם חיוך על השפתיים, חיוך שמח. הוא אהב את החיים, אהב להתנסות בהרבה דברים ואהב לשמוח. הוא ידע להצחיק כל אחד בכל מצב.
וכשהוא היה שמח וצחק אז זה היה עד הסוף - בלי מעצורים. כששר אז שר מכל הלב בקולי קולות, כשהתלהב ממשהו אז הוא הראה את זה לכל מי שהיה בסביבה, כשקיבל בשורה משמחת דאג להתקשר לכל המכרים והחברים ולספר להם ולשתף אותם בשמחה שלו.