ארבע שנים בלעדיך עמיתי

עמיתי

השנה נגמרו לי המילים. מילים שהיו לי כל כך הרבה מהם מאז שעזבת אותי. הכול התיבש.
אולי קצת ניתקתי את עצמי מהעולם בהרבה מובנים בשביל להרגיש פחות כי זה כואב מידי וקרו כל כך הרבה דברים נוראים בתקופה האחרונה ואי אפשר להכיל את זה, והנפש מוצאת את הדרכים משלה להתמודד ולשרוד.
כל מה שקורה מסביב כל יום בשנים האחרונות לא משאיר מקום לחשוב, להרהר, לעכל, להעמיק ופשוט ממשיכים קדימה.
החודשים הראשונים, ואפילו במהלך השנתיים הראשונות, עוברים בהישרדות. מנסים להגיע כל יום אל המחר בלי להתפרק לחתיכות – או בעצם, תוך כדי התפרקות וניסיון לשרוד.
בשנים אחר כך מתמודדים עם ההשלכות העמוקות יותר שצפות ועולות ממעמקי הנשמה והזמן ומעצבות את כל אחד מאיתנו אחרת ואת מציאות חיינו באופן מסוים. ההתמודדות מול העולם, המשפחה, החברים, הסטטוס הזה של אב שכול, הזיקוק של מה החשיבות של דברים שונים ביום יום, ההסתכלות על העתיד, היחס למוות, ההתמודדות מול עצמי ומערכת היחסים איתך עמית.
ואפילו אחרי ארבע שנים באים לי רגעים שבהם נכנס לי הספק לראש – האם זה באמת קרה? האם זה באמת קרה לך ולנו? אתה היית כל כך בריא, אנרגטי, זהיר. אתה היית כל כך חי.
העתיד שלך סיקרן אותי כל כך. בתור הורה אתה מבלה חלק לא קטן מהזמן להכין את ילדך לשלב הבא ולעתיד. מנסה להקנות חינוך כדי שהיה אדם טוב יותר כשיגדל, מטיף על תזונה נכונה כדי שיפתח הרגלים נכונים של אוכל עבור העתיד, מגונן מפני דברים קשים כי זה לא מתאים לגיל ומשקיע בלתת כלים להתמודד עם דברים קשים לעתיד, משחק עם ילדך כדורגל ומצפה ליום שבו ילדך ינצח אותך באמת בלי "לתת לו". מכין אותו לעולם ולעתיד. אף אחד לא סיפר לי שאין עתיד. ההכנה היא העתיד, ושזה יסתיים ביום אחד.
למזלי אתה הגשמת המון כבר בגיל צעיר עוד לפני שנפרדת מאיתנו. זכיתי להיות במחיצתו של ילד טוב לב, חכם, מצחיק, חברותי, פתוח, שיודע לחשוב מחוץ לקופסא. בן משפחה למופת.
וזכיתי ללמוד ממך מהי גבורה אמיתית. לא אשקר – זה היה מאוד כואב ללוות אותך במלחמתך במחלה הארורה בלי יכולת באמת לסייע, אבל למדתי ממך איך להתמודד בגבורה עם מצב שרוב בני האדם, גם המבוגרים לא נאלצו לחוות.
אתה דוגמא ומופת עבורי עמית. את מה שאתה לימדת אותי לא אלמד גם עוד אלפי שנים.

אוהב אותך
עד שניפגש שוב
אבא