ארבע שנים של געגוע

4 שנים של געגוע וכל כך קשה לי לכתוב השנה עמיתי.
בראש מתרוצצות לי המון מחשבות : על כך שהמלחמה עדיין כאן, על 58 החטופים שעדיין בעזה, על כרישים שהופיעו בחופי חדרה ובית ינאי ואפילו כריש אחד טרף אדם פה בארץ, על מזג האוויר שמשתגע וגורם לשריפות, רעידות אדמה , סופות חול , אובך.
על שיובל הורידה השנה את הגשר ,והיא מסיימת עוד רגע את כיתה י"א , השנה המורכבת ביותר בתיכון והתחילה מתכונות ובגרויות, על כך שהתחילה ללמוד נהיגה ובקרוב גם תהיה בצו ראשון ובכל נקודה כזו חסרת.
חסרת גם בחגיגות נישואי הזהב של סבא וסבתא רותי ואורי, ימי ההולדת ה- 75 לסבא אורי וסבא סמי, ימי הולדת סוויט סיקסטין ליובל ולאור, בת המצווה של זהר , תחרויות הסוסים שיובל התחרתה בהם השנה, בחופשה לספרד של אבא , יובל ושלי, יום הולדת 40 למיכל, יום הולדת 99 לסבתא חנה .
גם ברגעים סוחטי הרגשות והקשים שהיו השנה חסרת לי : בפרידה מדבש, בכל סבבי החזרת החטופים , לא ידענו מי חוזר ובאיזה מצב הוא , וכמה כואב היה כשהחזירו ארונות מעזה ועל כל החיילים שנפלו וממשיכים ליפול במלחמה הזו.
אני מנסה להתמודד עם החוסר שלך והכאב בדרך שלי עמיתי, עיצבתי וצרפתי שרשרת שמייצגת עבורי את המשפחה שהיינו, יצרתי להורים שלי מונופול על החיים שלהם , ארגתי שטיח של קיפוד שהשארת לנו אחרי שנפרדנו עם עוד אלמנטים שציירת ותליתי אותו בבית, הכנתי אגרטל כדורגל לכאן לפרחים שסבתא חווה מביאה מדי שבוע, ניסיתי להמשיך עם הטיולים וכשהרגשתי שהנסיעות הארוכות מוציאות ממני הרבה פחדים הפסקתי, אני עושה פילטיס כמה פעמים בשבוע, ימי שני שלי עם ג'וי אצל ההורים שלי, אני עדיין כותבת עם סדנת תהום ובאר כמעט כל שבוע עם חברותי היקרות וכמובן בפרויקטים שלי בעבודה.
באחד המפגשים בסדנת הכתיבה כתבנו דיאלוג בין מי שהיינו לפני הפרידה מהילדים שלנו ומי שאנחנו היום. ככל שהזמן חולף קשה לי מאוד להיזכר מי הייתי עמיתי, אני מנסה להחזיר את זו מפעם מדי פעם אז אני מדמיינת אותך יושב במטבח שלנו בבית על האי וכותב לי בווטסאפ : אמא אני רואה שכואב לך הראש , תשתי כשאני בעצם מחזיקה את הראש על מה שקורה בפגישת עבודה, או שאני מכינה אוכל ואתה עומד לידי ומתבל כמו השף הטורקי , אומר לי תיתני לי לטעום רגע אחרי שמוכן, בנסיעות ברכב אתה יושב לידי ועושה איתי שיחות על דברים שאתה רוצה להעביר לאבא ומעדיף שאני אהיה הדוברת שלך ומדבר אלי דרך השירים שמושמעים ברדיו או שאני מחכה שכל יום אחרי בית הספר תכתוב לי או תתקשר ותעדכן מה איתך והיום רק יובלי עושה את זה, אני חושבת מה היית אומר על השמות החדשים של הפרויקטים בעבודה שלי , בטוח שעם הקריאטיביות שלך היית מוצא דברים מעניינים לומר.
כשאני קמה מההרהורים הללו תמיד ג'וי לידי מלקק אותי כאילו אומר אני יודע, גם אני מתגעגע אליו.
אומרים שהזמן מפחית את הכאב אבל זה לא נכון עמיתי, הכאב והגעגוע גדלים , המרחק בין הזמן שנפרדנו , הפספוס של מה שהיית יכול להיות אילו היית כאן היום , על הגובה שהיית צובר, על הקול שהיה מתחלף, על השערות שאולי היית מתחיל לגלח וכל האילו הללו דוקרים כל פעם מחדש כשאני רואה חברים שלך בשכונה , כשאני יודעת ששנה הבאה רם ועמר יהיו גדולים ממך, הפחד לשכוח רגעים שלנו יחד, החוסר של החיבוק שלך ושל מה שהיית קשים לי .
אני משמרת לי עד כמה שאפשר את הזיכרונות המשותפים שלנו יחד ומודה על כל רגע ורגע שהיית כאן, מרגש אותי לדעת שיש אנשים שלא הכירו אותך והיום מאוד רוצים להכיר אותך: אנשים שקראו דברים שכתבתי בפייסבוק, מי שראה את התמונה שלך והשם שלך על תיק או כובע וחיפש מי היית, אנשים שעוברים גם כאן ליד הקבר , מסתכלים על התמונה שלך ומניחים אבן, אנשים שעוזרים לנו לקיים זו השנה הרביעית את טורניר הכדורגל ומספרים ששמעו עליך. עמיתי אתה מפורסם כאן , כמו שרצית.
אני אמשיך להזכיר אותך, לדבר אליך, להיות אמא שלך בכל מקום שאהיה וגם אם אני מציקה לך ואתה שם בטח אומר לכל המלאכים שאיתך שם למעלה כמה אני נודניקית , תעשה טובה ותשלח איזה סימן ,לפחות פעם בשבוע ותגיע בחלום אפילו להגיד לי שקצת אשחרר כי התבגרת.
כמו ירח מתמלא ומתרוקן אתה קרוב ומתרחק אבל הלב שלי יוצא אלייך ושוב בורח שוב חוזר אין יום אחד שיעבור בלי שאחשוב עלייך.
אני אוהבת אותך מכדור הארץ ועד כל הגלקסיה עמיתי שלי , עד שנפגש