חמש שנים מאלעד

עמית,
כשאני חושב על חמש השנים האלו, אני חושב על כל ההיסטוריה שנכתבה בלעדיך. עולם הכדורגל שכל כך אהבת המשיך לנוע קדימה, ואני מוצא את עצמי סופר בלב את כל מה שהחמצת. הספקת לשחק רק משחק אחד רשמי בליגה, רגע אחד קצר של דשא וזיעה שהיה אמור להיות רק ההתחלה של קריירה ארוכה. לא זכית לראות את מסי סוגר מעגל ומניף סוף סוף את גביע העולם במונדיאל, ולא הכרת את לאמין ימאל, הילד החדש של ברצלונה שמשגע היום את העולם. הבאתי לך מעין בובה שלו לקבר, מחווה קטנה לנער שהיית אמור להיות, ופתאום נעצרתי.
איזו מתנה בכלל מביאים לך עכשיו? האם אני מביא מתנה לעמית בן ה-10, הילד הנינג'ה שנפרדנו ממנו, או לעמית בן ה-15 שהיית אמור להיות היום? אני מדמיין אותך כנער מתבגר, מסתכל על הבובה הזו וצוחק לי בפנים בבוז השמור רק לבני נוער, אומר לי "נו באמת אלעד, מה אני אעשה עם זה?". אבל אין לי ברירה אלא לאחוז בשני העולמות.
כבר שנה חמישית שאני מקיים את הטקס המצמרר הזה של קניית הבלונים. המוכר בחנות, או אנשים מנומסים שחולפים על פניי בדרך, מחייכים ואומרים "מזל טוב". ואני, במין אוטומט של הגנה עצמית, מחזיר חיוך מאולץ וממלמל תודה, בזמן שכל האיברים שלי מתכווצים בפנים מהדיסוננס הנורא הזה. הבלונים האלה לא עפים למסיבה, הם עולים למעלה, למקום שבו הגיל שלך קפא לנצח, בזמן שהלב שלנו ממשיך להחסיר פעימה בכל פעם שמישהו אומר את המילה "מזל".
עמית, הפער הזה בין הילד שהיית לנער שאתה בזיכרון שלנו הוא התעלומה הכי גדולה שאנחנו חיים איתה. אנחנו נמשיך להביא בלונים, לצחוק מהבדיחות שהיית בטח מריץ עלינו, ולשמור על הגחלת של מי שהיית – ומי שיכולת להיות.
אוהבים ומתגעגעים תמיד