חצי שנה בלעדיך

אורן מזרחיל, אבא של עמית

חצי שנה עמיתי
חצי שנה לחיות בלעדיך. איך אפשר? אין לי מושג.
עדיין לא הצלחתי להבין איך האמת. נזכר בך בכל רגע. ביום ובלילה. אין דקה שעוברת בלי לחשוב עליך.
הגעגועים, הזיכרונות, הכאב, ההבנה שלא אראה אותך יותר בעולם הזה.
יש לי תמונה שלך כמעט בכל מקום שבו אני נמצא. בבית ברוב החדרים, במחשב, בטלפון, כשלא רואה אף תמונה אחרת מביט על הקעקוע שלך על היד שלי.
ובפנים כמובן. אתה חלק ממני ואני חלק ממך. אנחנו גוף אחד. .תמיד אמרתי לך את זה, כל מה שקורה לאחד מאיתנו, קורה גם לאחר, וכשאתה עזבת, חלק ממני גם עזב.
אנשים מסביב אוהבים להיות מוקפים באופטימיות, במחשבה שהכול יהיה טוב. ההבנה שלא יהיה טוב מורכבת לרוב האנשים, קשה מידי, הרי כולנו כאן לתקופה מסוימת – חלקינו ליותר וחלקינו לפחות ואף אחד עוד לא הצליח לרמות את המוות. אנשים אוהבים לחלק את החיים לפרקים ורוצים את ה"אישור" מאיתנו שסיימנו עם הפרק הזה. שהתגברנו ושאנחנו ממשיכים הלאה.
רק שזה לא עובד ככה. לא "עוברים את זה". זה לעולם לא נגמר. אתה איתי לנצח. אני ממשיך הלאה, אפילו מנסה להנות לפעמים, אבל לא מתגבר.
אני מנסה לחשוב במה אני שונה היום מלפני שנה, כשכל זה לא היה קיים. לא הייתה מחלה, כשהיינו משפחה מאושרת של 4.
אז אני היום חסר ביטחון במחר. החיים שלי היו די מתוכננים. אמנם לא לפרטי פרטים, אבל בערך. היה שם את הסיפור הגדול. כיוונים כלליים. היום אני לא מרגיש ביטחון לתכנן אפילו את מחר בבוקר. זו לא קלישאה. אני מכיר בארעיות של הדברים, מנסה לעשות רק מה שמתאים ולהגיע למחר.
אני אמיתי יותר. אין מסכות. מגיש את עצמי לחיים. מי שרוצה שיקבל, מי שלא – לא נורא. פחות מנסה לרצות. חי עם הלב קדימה. אין זמן להעמדות פנים. יש משהו במסע הזה שגרם לי להתפשט. אתה תמיד היית הכי אמיתי שאפשר עמיתי, לא הכרת דרך אחרת.
אני רגיש יותר ואדיש יותר. איך זה מסתדר ביחד? לא יודע, אתה הרי הסברת לי הרבה פעמים שלא צריך לשים דברים במסגרות המקובלות. אפשר גם וגם. אני נמשך אל סיפורים עצובים כמו פרפר לאש. מחפש נקודות השקה, הזדהות. אנשים שאוכל להבין אותם ושהם יבינו אותי. יש משהו מנחם בהבנה שאתה לא לבד בעולם, ואני יודע עד כמה אנשים צריכים ברגעים קשים חיבוק, מילה, מחווה, משהו.
ולמה אדיש? כי קיבלתי את החיים במנות גדולות מידי. לא יכול להכניס יותר. נגמר המקום.
אני חולם בהקיץ. באמצע שיחות, באמצע מפגשים, לבד. נזכר ברגעים. מאבד ריכוז. לפעמים העיניים נהיות רטובות. פחות מבהתחלה – רוב היום הן יבשות. בהתחלה הן לא הפסיקו לזלוג.
תמיד הייתי טיפוס של בוקר. עכשיו אני שונא את הבקרים. כל כך קשה לקום מהמיטה ולקלוט כל יום מחדש שזה אמיתי, שאתה לא איתנו ושצריך לעבור את כל היום בלעדיך
אני לא מפסיק לחכות שתחזור אלינו. אני יודע שעברה חצי שנה, ואני יודע שזה לא רציונאלי, אבל אני לא יכול לתפוס את זה שאתה לא. שזה אתה מכל הילדים בעולם. אני לא מצליח להשלים עם זה.
אני מאמין שטוב לך עמיתי. אני מאמין שאתה מאושר, מוקף בנשמות טובות ששומרות עליך, מוצא שלווה ומחכה לנו. אני מאמין שנפגש שוב כשיגיע הזמן. זה כל כך מנחם אותי לדעת שעוד נפגש שוב. הרי אין מצב שנפש נדירה כמו שלך כבר לא קיימת,
אתמול בלילה חלמתי עליך בפעם הראשונה. חלום קצר, כמה שניות לא יותר. אני הייתי ברכבת ואתה רכבת על אופנוע במקביל לרכבת כמו בסרטים, והושטת לי יד. הפוני שלך התנפנף ברוח. אני חושב שהיית מאושר. זה שימח אותי, אין לך מושג כמה.
אני מנסה לנקות את הסרטן מהזיכרון שלך. משום מה אנשים מצפים שאני אהיה שגריר של המחלה הארורה הזאת בעקבות מה שקרה, אבל אני לא. הרי אף נרצח לא רוצה ששמו יהיה קשור לעד עם הרוצח, ואף נאנס לא היה רוצה ששמו יהיה קשור לעד עם האנס. אתה עמיתי שלי תישאר טהור לעד ואזכור אותך תמיד לפי מה שהייתי ולא לפי מה שמחלה הארורה הזאת עשתה לך. היא לא הצליחה – היא לא לקחה לך את מי שאתה, והיא לא תצליח – היא לא תקשור את הזיכרון המדהים שלך בשלה.
לא הפסקת לרגע לפזר את התום שלך, הרגישות, האהבה, הצחוק והשמחה על פני הכדור הזה וככה תישאר תמיד.
אני מסתכל על הסרטונים שלך וחי כל רגע מחדש. כמה שמחה, כמה שטויות עשית. כמה אנרגיות היו לך, כמה יופי היה לך, כמה מיוחד היית עמית
אני אוהב אותך ילד שלי. לנצח!

21.11.21