יום עמית. נובמבר 2024

עמיתי

אני יושב כאן. עושה "יום עמית". עובר על חומרים, שומע הודעות, נזכר בהומור הזה שכל כך הצחיק אותי.
אני קורא כל כך הרבה טקסטים שהתכתבת עם אנשים. אני נזכר בטוב הלב שלך, בפשטות הזאת של "בואו לא נסבך דברים יותר מידי – ואם רוצים להגיד משהו אז ללכת דוך ולא מסביב". והכל בנימוס ובכבוד לצד השני. איך התמזל מזלי להיות אבא שלך ולחוות אותך במשך 10 שנים.
היית ילד פשוט בעולם מסובך. ילד שאומר בדיוק מה שהוא רוצה. ילד שלא משקר ותמיד פיו וליבו שווים. אם רק העולם היה מתנהג ככה אז הכל היה הרבה יותר טוב. כמה רחוק אפשר להגיע כשרמת האמון בזולת היא כזאת גבוהה וכשיודעים בוודאות שכל אחד מתכוון במאה אחוז למה שהוא אומר.
עמית, עם הזמן אתה הופך לתמונות, לאתר אינטרנט, לשירים, לטורניר, למשפטים. אתה קפאת בזמן. גזרת עלינו להישאר בעולם התרבותי של 2021. עם הזמרים שהיו חזקים אז, ועם מטבעות הלשון. עם ברצלונה של מסי וסוארז. עם הקורונה הנוראית הזאת. העולם ממשיך הלאה ואתה, ביחד איתנו, קפאת באותה השנה. וזה קצת קשה אבל זה קצת נחמד – כי האמת מאז העולם רק הלך והידרדר. ועדיף להיות תקוע בעבר מאשר לחשוב על העתיד של המדינה ועל העתיד של העולם. ויש משהו מאוד , משחרר בזה שאין צורך להתעסק ב"מה יהיה כאן בעתיד", כי העתיד שלנו הוא ביחד שוב, וזה העתיד הכי ורוד שאפשר לחשוב עליו.
כבר שלוש וחצי שנים עמיתי, מאז שחוויתי אותך בפעם האחרונה ביום הנוראי הזה. יום שאותו אני מנסה בחוסר הצלחה להדחיק. אין דבר קשה יותר מהורה שרואה את בנו נאבק לנשום, ויודע שמספר הנשימות האלו הוא כבר ספור. איך אפשר לראות את בנך עובר כזה סבל. היינו שם, אמא ואני מחבקים אותך, אחד מכל צד כשחווית את רגעיך האחרונים על פני העולם הזה. שיחררנו אותך בכאב גדול, אבל גם בהקלה גדולה כי זה לא מגיע לך. כמו שהשיר שכל כך אהבת אומר "אל תכלאוני בשום כלוב" – שיחררנו אותך מהגוף שלך שהפך לכלוב שלך. שיחררנו אל החופש האין סופי שבו אתה שוב עמית הכל יכול, אולי המאושר והמשוחרר מהכאב.
שחררנו אותך וצללנו אל התהומות. אל אוקינוס של עצב, של מחשבה איך היה יכול להיות אחרת, של צער, של קנאה בכל אלו שממשיכים לראות את בניהם גדלים ואפילו עוברים את הגיל שבו אתה עזבת אותנו, וגם של כעס על איך הם לוקחים את זה כמובן מאליו. לא כמשהו נדיר שצריך להוקיר ולהחזיק חזק חזק.
שם שחררתי את התמימות, את המחשבה שאולי יש איזו הוגנות או צדק בעולם הזה. שם הבנתי באמת שכל רגע כאן הוא הטלה של קובייה קטלנית. ופעם אתה יוצא טוב בקובייה ופעם אתה יוצא רע. שם גם הבנתי שאין דבר כזה חוסן או חוזק – ושכל אדם, חזק ככל שיהיה, עשיר ככל שיהיה, בריא ככל שיהיה – יכול ברגע אחד למצוא את עצמו במקום הכי נזקק בעולם. ושזה לא תלוי בחכמה, ולא באורח חיים בריא, ולא ברפואה מתקדמת.
וזה קורה פתאום, בלי הכנה מוקדמת. רגע אחד אתה בסטטוס של ילד חכם ומוכשר שכל החיים לפניך, ומה שלא תעשה היום תעשה מחר, ושיש לך עוד הרבה זמן להספיק ולעשות דברים גדולים בעולם הזה.
ופתאום אתה בסטטוס של חולה סופני, ופתאום בכל דבר – קטן כגדול, אתה מוחרג החוצה וצריך להילחם על זכותך להמשיך לחיות. פתאום אין חברות ביטוח שמוכנות לבטח נסיעה שלך לחול, ופתאום לא ניתן לאשר לך להמשיך לשחק בליגת הכדורגל, והאוכל משתנה, ועולה סימן שאלה לגבי כל דבר קטן שלפני רגע היה חלק משגרת החיים שלך. והעולם נראה פתאום הרבה יותר מפחיד ומאיים, וגדול, והליכה של כמה מאות מטרים היא אתגר, ועלייה במדרגות, וראייה, ושמיעה, ושיווי משקל. וכל יציאה מהבית כרוכה באריזה של תיק שלם של תרופות והכנה של מקרים ותגובות לכל מה שיכול לבוא.
ואתה לא מוכן לסטטוס הזה – הרי עד לפני רגע היית הילד הזה, בכושר שיא, שחקן כדורגל מצטיין, אצן, נינג'ה. זה שכל החיים לפניו.
והחברים – עד לפני רגע היית מוקף בחברים, אחד שכולם רוצים להיות בחברתו כל הזמן. ופתאום הם מפחדים. לא יודעים מה לעשות, לא יודעים איך לגשת. מתייחסים אליך כמקרה סעד, כזה שצריך לבדוק מה שלומו, אבל גם לא ממש יודעים איך להתנהל. הם בסך הכל ילדים בני עשר, והרי גם אם היו מבוגרים – מעטים האנשים שיודעים איך לגשת במצבים האלו.
עמיתי ישנתי היום במיטה שלך. האמת שהזמן מקהה את הזכרונות, הרי הייתי מבלה כאן בשינה איתך כל לילה שני מאז שגילינו את המחלה, וזה לא עורר בי את כל הזכרונות של אז. אפילו ישנתי די טוב עם הכריות שלך והתכסיתי בשמיכה שלך. רק בבוקר עמיתי קמתי עם אותה התחושה של אז – בזמן המחלה. התחושה הזאת שאין לי כוחות לצאת מהשמיכה להתמודד עם היום. זה היה כל כך קשה להרים את השמיכה ולקום בבוקר, במיוחד כשישנתי איתך אז. רק רציתי להקפיא את הזמן במצב הזה שבו אני מחבק אותך, מריח את הריח ושומע את הנשימות. פשוט ככה – להקפיא את הזמן לנצח.
ועכשיו – אני כאן על המיטה, לא על מיטת החבר. על המיטה שבא אתה היית ישן. אני לא מצליח לעצור באמצע החיים כדי לחוות אותך באופן לא מכני, ואני מרגיש שאני צריך את הימים האלו – העצירות כדי לתת לעצמי להתמסר ולחוות אותך שוב באמת. כי החיים שואבים אותי, ואני בוחר להישאב אליהם – כי זה קל יותר להתמודד כך. לא לתת למחשבות להשתולל בראש. השגרה – שפעם כל כך שנאתי, הפכה לידידתי הטובה ביותר. להצלה שלי ולאשמה שלי – כי ברוב הזמן אני בוחר להתמסר אליה ולא להתמסר אליך.
עמיתי זה קשה לי לכתוב את זה אבל העולם ממשיך. הוא לא עצר, ואנחנו צריכים להתמודד עם התנועה אז גם אנחנו לא עוצרים. ממשיכים לנסוע. קשה לי לציין אירוע של שמחה בלי שיזכירו אותך. ומהצד השני אני לא רוצה לקלקל את שמחת היומולדת של מישהו או לגנוב את הפוקוס בזה שאני מזכיר אותך. לי עצמי אף שמחה כבר לא שלמה, אפילו לא חצי שלמה מאז.
כבר שש בערב וציפיתי להספיק לחוות אותך הרבה יותר. היה לי איזה רצון להעלות את כל ההתכתבויות איתך לבינה מלאכותית ולנסות להתכתב איתך ולחוות אותך דרך זה. התברברתי בדרך עם הסידור של הקבצים. יש לי עוד עבודה לעשות על זה. תהיה בטוח שאשלים את זה. ייקח כמה שייקח. אני כל הזמן מחפש דרכים לחוות אותך באופן חדש, כי החומרים שלך קפואים בזמן ורק כך אני יכול להחיות אותם. יש לי חלום עמיתי, שאצליח עם הזמן לייצר איתך קשר מורכב יותר עם התקדמות הטכנולוגיה. שאצליח ליצור תמונות מעודכנות שלך, שאצליח להתכתב עם האישיות שלך, שאצליח לדבר ולקבל מענה בקול שלך. אולי ביום מן הימים, מי יודע, איכשהוא ליצור אותך בעוד דרכים. לא יודע. מבחינתי זה win win – על כל התקדמות כזאת אני חווה אותך עוד קצת, ואם במקרה ההתקדמות כאן בעולם תיעצר לפני שהקדמה הטכנולוגית תגיע לשם – אז כבר אחווה אותך באופן אמיתי.
הייתי בחלקה שלך היום. תוך כדי למדתי על הסטואיקנים. האמונה שלהם שיש לקבל את המציאות כפי שהיא ולהפריד בין מה שבשליטתנו לבין מה שלא בשליטתנו. השלמה גדולה יותר, זרימה עם חוקי הטבע. לנקות את השיפוטיות, את הטוב והרע מהמציאות שהיא נייטרלית. אני מרגיש שבהרבה מובנים אני מיישם את זה מאז שנפרדתי ממך, מנתק את עצמי מכל מיני התרחשויות רעות שקורות (ולא חסרות כאלו). מצליח להתמודד ולקבל המון דברים ופחות להתעסק עם מה יכול לקרות. קצת פחות להרגיש, או אולי בוחר מתי להרגיש ומתי לא להרגיש. מצד אחד זה עוזר, מצד שני זה גורם לסוג של אדישות, קצת להפוך לצופה על פני העולם הזה וקצת פחות משתתף. יש בי השלמה עם מציאות נוראית שנחתה עלי ועם מציאות נוראית שעוד תנחת עלי, ועם זאת גם פחד איום ממשהו רע שיקרה לקרובים לי, למרות שאני לא באמת יכול להשפיע או לשלוט במה שיקרה להם. שילוב של הקלה וקושי שקשה ליישב אותם ביחד.
יש רגעים שאני בטוח שאתה איתי. אני בטוח שאתה שם, מסדר כל מיני סידורים קטנים ודואג לעזור ולהזכיר, ואני מחבק את הרגעים האלו, והם נותנים לי כוחות להמשיך כי הם נותנים לי ביטחון שאני עוד אראה אותך
עמיתי אתה תמיד חלק ממני. עד נשמתי האחרונה וגם אחר כך
אוהב מאוד מאוד