מכתב לעמית

אלעד הופר, דוד של עמית

חודשיים. 60 ימים שמצד אחד נדמים כמו נצח, כאילו זה קרה ממש ממש מזמן ובאותה נשימה מרגש כאילו רק אתמול שיחקנו כדורגל או משחק חיובים אצל סבתא. אתה כבר לא פה אבל מופיע בכל פינה – לא רק בזכרונות אלא גם בתמונות רבות שמעטרות את קירות הבית של סבא וסבתא וגם בבית שלך. מאתמול גם רעננתי את מסך התמונות האלקטרוני במטבח והוספתי הרבה תמונות שלך שבחרתי לעצמי בעבר. כבר שבועיים שאנחנו פה בבצרה ואני זוכר איך כשידעתי אי שם במרץ-אפריל שנעבור לשם תכננתי שאתה ויובל תגיעו לפה הרבה (אפילו יותר מהרגיל) וייצא לנו להיפגש הרבה – לראות ביחד את משחקי היורו, את האולימפיאדה, היינו משחקים פיפא בפלייסטיישן שלי ועושים לך אימונים שתשתפר בכדורגל, ואתה היית עוזר לי כשהייתי נתקע במשחק המבחנות בפלפון. כל פעם שזה קורה אגב אני לרגע רוצה להתקשר לשאול אותך איך לעזאזל עברת את השלב הזה אבל לוקח לי רגע להיזכר שלא תענה. אז אני משתדל להצליח בעצמי – עד שאגיע לשלב 444 בו הפסקת. בכלל בכל מה שאני יכול אני מנסה להיכנס ל"נעליים" שלך – אז השבוע התחלתי להסתפר אצל ניר ואת היורו ראיתי עם אבא.

בסך הכל אנחנו מנסים להמשיך בשיגרה. כל אחד בשלו וכולנו ביחד. אבל המחשבות לא עוזבות. ארוחות השישי ממשיכות כסדרן – מאז שיובל ואתה נולדת הן תמיד היו היילייט השבוע שחיכיתי לו פעם בשבועיים. בטח אחרי שנוספו עוד ילדים כולל המשפחה שלי עצמי. אז הארוחות ממשיכות אבל הן כבר לעולם יהיו אותו דבר, תמיד יהיה בהם חלק חסר שישנה את כל המהות של הערבים האלה לנצח. את החודש הזה התחלנו באזכרה – כעיתונאי סיקרתי לא מעט הלוויות וגם קצת אזכרות לאנשים ממש חשובים. חיכיתי מאוד לעלות לקבר ולראות את המצבה המרשימה שהזמינו ההורים שלך ומייצגת אותך כל כך נפלא. לא יודע למה אבל הפעם לא מצאתי מה לכתוב, אחרים עשו את זה בצורה כל כך מרגשת וגם השיר שנכתב עליך הפכו את האזכרה למרגשת ועצובה במיוחד. באזכרות בהן הייתי בעבר היו מעט מאוד משתתפים, לרוב לא יותר מ-10-15 קרובי משפחה גרעינית וגם האירוע שמתרחש חודש לאחר האירוע הטראגי הוא באופן טבעי פחות מרגש אבל אצלך זה היה אחרת. כמו הלווייה, גם האזכרה היתה עם הרבה מאוד אנשים ולי לפחות היא היתה קשה יותר מהלווייה. אולי זה בגלל שהתחלתי להבין את מה שקרה, את האמת המוחלטת של הסוף, למרות שתוך תוכי זה עדיין לא נקלט – יש הבנה לגבי ההווה בלעדיך אבל לא יכול להגיד שאין בפנים איזו ציפייה או תקווה שכמו בחלום של יובל תגיע ותגיד שהכל היה עבודה בעיניים. לפני שבוע חווייתי אירוע סוריאליסטי – סבתא קיבלה בבוקר טלפון ושמעתי ברמקול שלה קול של ילד שמדבר איתה. אצלי בתודעה היה ברור שכולם בגנים אז כנראה שזה אתה שמשוחח איתה. אני חושב שזה לקח איזה 3-5 שניות שבהן שכנעתי את עצמי שברור שזה אתה (עד שנפלה ההבנה שזה רשף שנשאר חולה בבית). חבל שהאשליה היתה כ"כ קצרה.

אני יכול להגיד לך שקורה לי לפחות פעם או פעמיים ביום שאני רואה שנפתח איזה פארק נינג'ה חדש בכ"ס או רעננה או שיש מוזיאון של ברצלונה בישראל ואני רוצה ליידע אותך בזה. כמו שאמרתי, לתודעה ייקח זמן לקלוט את האירוע הזה עד סופו. בינתיים הדבר הכי מנחם הוא להתעסק בעשייה עכשווית ועתידית – אז עברתי על כל התמונות שלך (כי בסופו של דבר לא הכרתי את כל מה שעשית) ובחרתי לי משהו כמו 260 נבחרות, אם בגלל החשיבות שלהן ואם בגלל היופי שלהן ושלך בהן. בנוסף התחלנו לחשוב איך לעשות דברים טובים לזכרך שינציחו אותך באופן הכי מדוייק - אם זה בספרייה של בית הספר שלך שתהיה כמה שנוכל בצלמך – אם עם מדף מיוחד עם ספרים שאהבת, ציורים של נינג'ה, כסא בצורת כדורגל ובכלל - צבעוניות שתעשה שמח בעיניים בדיוק כמו שאתה עשית לכולם. בביקור בספרייה אמא ואני מצאנו פתק שכתבת, בטח בתחילת השנה ושמחנו לגלות שמה שביקשת התגשם. נרצה גם לעשות משהו עם עיריית כפר סבא, אולי מתחם נינג'ה על שמך וטורניר כדורגל שנתי כמובן. אני מניח שכולנו נרצה שכמה שיותר אנשים ימשיכו להכיר אותך ועל הדרך לעשות טוב לכמה שיותר ילדים ואנשים, כמו שבטוח היית רוצה. בכלל אותי לפחות מלווה המחשבה מה אתה היית רוצה שיקרה אם היית יכול לספר לנו ולכן מה שילווה אותנו מעתה והלאה זה לקיים את המשאלות שלך כפי שאנו מאמינים ומצד שני להמשיך לכאוב ולהתגעגע עד אין סוף.

22.7.21