ספטמבר 2023 - כותב אליך עמית

ספטמבר 23. חם. השמש הזאת – זה משהו שכשיש אותה רק רוצים לברוח ממנה, אבל אני זוכר כמה חיפשת את השמש והחום בוושינגטון בטיפולים, בקור הזה שם וכמה שמחת לחזור לארץ, קצת לפני שעזבת אותנו והפכת לזיכרון, לתמונה, לסרט, לקול, לשם של טורניר, לגעגוע שלא נגמר.
יום לפני יום ההולדת שלי שממש אין לי חשק לחגוג או לציין. אצל הורים שכולים הרבה דברים עובדים הפוך. רוב העולם מתבאס כשהוא גדל בשנה. לכאורה, 47, אמור לגרום לי סוג של עצבות – הרי מה הקשר ביני לבין הגיל הזה? אבל אצלי זה לא ככה. כי זה רק מקרב אותי אליך עמיתי. וחוץ מזה – אם לך היו רק 10 שנים כאן על הכדור הזה שלנו אז מה לי כי אלין? הרי אבא צריך ללכת לפני הבן, ולפי החישוב הזה אני כבר מזמן על זמן פציעות, אז אין לי על מה להתעצב ביום ההולדת שלי, אבל בטח אין לי על מה לחגוג.
עבר עלינו קיץ אינטנסיבי עמיתוש, ולא העזתי לכתוב. לא הצלחתי להביא את עצמי. פשוט נמנעתי מזה כל כך. וזה לא שלא חשבתי עליך או שאני לא חושב עליך כל רגע וכל דקה. פשוט היה לי קשה מידי להביא את עצמי לבטא את כל מה שאני חווה.
וזה משהו שעובר עלי בתקופה האחרונה. בניגוד לקודם אני מרגיש שאני לא מצליח לשלב בין העיבוד של הפרידה הזאת ממך, לבין החיים עצמם, ואני קצת בורח – אני מודה שאני קצת בורח. בורח אל מקומות שבהם אני לא צריך לחשוב, ולא צריך להתמודד, ולא צריך לבכות (ואני הרי כמו שאתה אמרת את זה "בקבוצה של סבא סמי" – אלו שלא יכולים לעבור יום בלי להוריד כמה דמעות מלוחות על כל דבר. אני לא מאלה שמתביישים לבכות ואני מרגיש שבשלוש שנים האחרונות יכולתי למלא את הכנרת כמה פעמים). למה אני בורח בתקופה האחרונה? לא יודע, צריך להשאיר קצת פרנסה למטפלים. אני מניח שעד סוף ימי לא ממש אצליח למצוא את האיזון הנכון בין לחיות בעבר ובזיכרון ובין לחיות בהווה.
אז מה עבר עלינו הקיץ? זה התחיל בסיום החטיבה של יובל וסיום היסודי של השכבה שלך. התמונה שלך מופיעה בספר המחזור. אלין, המורה שלך כתבה שם באופן כל כך מרגש עליך. כשצפינו בטקס הסיום של יובל לא הפסקתי לדמוע. קצת בגלל שבאיזה שהוא מקום זה היה גם טקס הסיום שלך, וקצת בגלל שבניגוד להורים אחרים שאולי מרשים לעצם לתת לאירועים כאלו לחלוף באופן קצת בנאלי או מובן מאליו, אני מבין כמה זה נדיר להגיע ולחוות אירוע כזה עם הילד שלך. ככה זה – היש מתערבב עם האין באופן כל כך אינטנסיבי. יובל אמרה לי אחר כך שראתה אותי מהמקום שבו הופיעה כשאני בוכה. זה לא הפתיע אותה כמובן, אבל היא בגיל שקצת לא יודעת איך להתמודד עם זה. מניח שאותך זה היה מעצבן לראות אותי ככה והיית זורק לי משהו עם הפתיל הקצר שלך.
אז מייד בסיום השנה, המראנו לארצות הברית על מנת לעשות את טיול בת המצווה של יובל. אותו טיול שהיינו אמורים לעשות ביחד והזמנו כבר את כל הטיסות והמלונות עבור ארבעתנו, ואז הגיעה הקורונה וטרפה את הקלפים, וגרמה לנו לדחות את הטיסה, ובתמימותנו הרבה חשבנו שאנחנו רק דוחים אותה, ואז הגיעה המחלה, והיתה טיסה אחרת לגמרי לארצות הברית – לטיפולים על מנת להילחם על החיים שלך. הטיסה ההיא היתה טראומטית בכל כך הרבה מובנים. בשיא תקופת הקורונה – פחדנו שמישהו מאיתנו יחשף לחולה ואז לא נוכל לעלות למטוס, וכל דחייה משמעותה שלא נצליח להשתתף בטיפול הנסיוני כי חלון הזמן היה מאוד קטן. ופחדנו כל כך שבמהלך הטיסה תדבק בקורונה מאחד הנוסעים כי להיות במטוס צפוף ודחוס במשך 12 שעות כשהמגיפה משתוללת בכל מקום זה מסובך מאוד. ואם תידבק אז כל המהות של הטיפול היא להילחם בגידול דרך המערכת החיסונית, אז הכל היה יורד לפח – ואם תידבק האם בכלל תוכל לשרוד קורונה כשאתה מתמודד עם הסרטן הקטלני ביותר? ואז היה את החשש של מה ששמענו שקרה לחלק מהחולים האחרים שמתמודדים עם המחלה הזאת – שבטיסה לחץ האויר נמוך יותר ועלול לגרום לנוזלים מסביב לגידול בגזע המוח להתרחב ואז להשפיע על תפקוד מערכות קריטיות של הגוף. ואיך בדיוק נתמודד עם דבר כזה או כל בעיה אחרת בטיסה של 12 שעות מעל האוקינוס האטלנטי?
אני זוכר שעליתי על הטיסה הזאת כל כך לחוץ וחושש. כל שנייה עברה כמו נצח. הטיסה לא התקדמה במילימטר. עד עכשיו אני לא ממש מבין איך היא נגמרה בסוף.

אז הפעם טסנו למטרה אחרת ולטיול שהיינו אמורים לעשות בארבעה אבל עשינו בשלושה על פני הכדור, ואיתך בלב של כולנו. והיה בסך הכל טוב אבל היו כל כך הרבה נקודות שפשוט צבטו את הלב כי כל הארץ הזאת פתאום הפכה לזיכרון מהחודש וקצת האחרונים איתך. זיכרון קשה, זיכרון שלך מאבד יכולות, מתקשה, אבל נלחם ומתמודד כמו שלא ראיתי אף אחד מתמודד בחיים שלי. אמנם לא היינו באותם מקומות בארצות הברית אבל בארץ הזאת יש כל כך הרבה נקודות דמיון וזה פשוט הציף כל הזמן דברים. הרי הרבה מהארץ הזאת זה "קופי פייסט" שמעצימים זכרונות קשים. שמחנו מאוד לקבל ממך סימנים – כמו שפתאום יעל הבחינה בכרטיס ביקור זרוק על המדרכה כשחצינו את גשר ברוקלין – שעליו היה כתוב השם Amit בגדול, או שבפארק המיים בדיסני המתקן האהוב עלינו היה מתקן ששמו Tropical Amity. הרגשנו שאתה איתנו שם מלווה אותנו בכל רגע בטיול וזאת היתה הרגשה טובה כל כך. ביקרנו גם את אטד וליהי וענבר ועדי בבית החדש שלהם. זה העלה זכרונות טובים מהתקופה שהם באו לבקר אותנו ובילינו ביחד, ושיחקתם יחד ב XBOX ועשינו באולינג ומיני גולף ועוד כל מיני דברים נחמדים ביחד אז.

את החזרה מארצות הברית בפעם הקודמת אני לא יכול לשכוח. מצד אחד היתה תחושה טובה – שהנה אתה חוזר לאיפה שהכי טוב לך, והכי נכון לך, ואתה תראה ותהיה שוב ביחד עם המשפחה ועם החברים, בארץ שלך, בבית שלך, בעברית, עם הטלויזיה שאתה מכיר והאוכל שאתה אוהב. זה יעשה לך טוב וזה חייב לשפר משהו במצב המחלה. מצד שני היתה תחושה שהפסדנו. הניסוי נכשל, המצב מידרדר מידי יום. זה לא הולך למקום טוב. מידי יום שעבר היה לי קשה יותר ויותר לראות אותך נאלץ להתמודד עם עוד ועוד מגבלות, וכאבים. זה כל כך קשה לאבא לראות את הבן שלו עובר את זה. אתה ילד כל כך מדהים, כל כך פעיל. איך אפשר לראות אותך במצב כזה? זה היה בתקופה שבה יד ימין התחילה להיחלש ואני כל הזמן עודדתי אותך לא לוותר ולהפעיל אותה כמה שיותר כדי לנסות לחזק, ואפילו בנסיעה בדרך לשדה התעופה עשית תרגילים והראית לנו בשמחה איך אתה מצליח להזיז את יד ימין קצת. זה צבט בלב כי הייתי גאה בך ורציתי לשדר התלהבות ואופטימיות, אבל גם ראיתי באופן הזזת היד שאנחנו הולכים רק לכיוון אחד עם יד ימין הזאת, היד החזקה שלך. בשדה התעופה בדרך חזרה כבר היה לך קשה ללכת את כל המרחקים של שדה התעופה, אבל לא היית מוכן לקבל עזרה על כיסא גלגלים. כמה שניסיתי לשכנע אותך לא הצלחתי. בלית ברירה נאלצתי לוותר. היו הרבה הליכות כיאה לשדה תעופה גדול, ואת רובם עשיתי כשאתה על הגב שלי ב"שק קמח". בגלל שכל כך הרזיתי באותה התקופה (מהתזונה וכנראה גם הסטרס) המכנסיים שלי הפכו גדולים עלי בשתי מידות ולכן תוך כדי שנשאתי אותך על הגב שלי המכנסיים כל הזמן היו נופלים לי למטה ולא היו לי ידיים פנויות להרים אותן חזרה או להחזיק אותן אז הסתובבתי עם מכנסיים חצי למטה רוב הזמן. זה לפחות קצת הצחיק את האחרים. קרן ושרון היו איתנו על הטיסה ושמחתי שהן איתנו לעזור במה שאפשר. הרבה מהעזרה שנזקקנו לה היתה לחזק אותך ולעודד אותך, כי איך ילד בן עשר יכול לעבור דבר כזה? איך אדם בכלל יכול לעבור דבר כזה? והאמת שזאת היתה גם תמיכה מנטלית עבורנו, כי היינו כבר באמת מפורקים והיינו צריכים איכשהוא לשאוב כוחות כל יום, כל דקה כדי לעבור את זה בלי להשבר לידך ולחזק אותך, ולתת תקווה ועזרה ולעשות את כל המלחמות עבורך בכל מה שצריך.

בהמשך הקיץ הלכנו להופעה של חנן בן ארי. עד היום לא העזנו ללכת לשם. יש דברים שפשוט צריך לתת לזמן לעשות את שלו קצת לפני שאפשר להתמודד איתם. השיר ויקיפדיה כשאתה שר אותו בהקלטה הנדירה הזאת שיעל הקליטה אותך הוא שיר שמלווה אותי מאז ועד היום והכי מושמע אצלי. אני בטוח שאתה עם החוכמה שלך, לא סתם אהבת אותו כל כך והכרת בעל פה את המילים. הבנת כבר אז, בגיל עשר רבדים שדיברו אליך ברמה עמוקה מאוד במילים שלו. הזדהות שכזאת. המילים האלו שחרוטים על חלקת הקבר שלך "אני הכל, אני לא כלום, אור אין סוף לבוש בגוף, אז אל תכלאוני בשום כלוב". איך אפשר לעמוד בפני המילים האלו? אני זוכר שממש אחרי שחזרתי למשרדים בעבודה בפלייטיקה קצת אחרי הפרידה ממך הביאו להופעת קיץ את חנן בן ארי וברחתי משם. לא יכולתי לעמוד בזה. אז הפעם היינו שם עמיתי. לא אשקר שנהניתי, כי לא ממש נהניתי. זה היה מורכב מידי, אבל כשהוא שר את השירים האלו "ויקיפדיה", "אלוף העולם", שנוגנו אצלנו בבית כל כך הרבה ועדיין מנוגנים, הרגשתי הרגשה של בית. לא בית של היום אלא בית של לפני 3 שנים. בית עם ארבעה, של משפחה מאושרת. חזרה לרחם, למשהו מוכר ואהוב, ולא הבנתי מה הקשר של כל אלפי האנשים שהיו שם לשירים האלו, כי זה משהו פרטי שלנו בכלל.
אחר כך טסנו עם משפחת הופר לקפריסין. "הכל כלול" כמו שעשינו איתך באותו הרכב אז בכרתים, וברודוס עם הצד השני. היית נהנה שם עמיתי. היה מבחר של אוכל כמו שאהבת – לא לבזבז ארוחה שלמה על אותה מנה אלא לטעום קצת מהרבה דברים. זה בדיוק בשבילך, והבריכות, ומגלשות המיים. ניסינו לחשוב אם היית אוהב את המגלשות או לא. כי מצד אחד היית הרפתקן ושובב גדול, ומצד שני היית פחדן לא קטן כשזה היה נוגע לאקסטרים. נזכרתי בחופשה שעשינו ביער השחור, כשהיינו בפארק "אירופה" – פארק שעשועים. היית עוד קטן ועמדנו בתור לסירות האלו שנופלות במפל. תור ענק ובאמצע התור, כשהגענו לנקודה שבה ראית את הסירות ואת הנפילה החלטת שאתה לא רוצה. ואנחנו ניסינו בכל כוחנו לשכנע אותך כן לעשות, וידענו גם שאחרי שאתה עושה משהו בפעם הראשונה אתה מתלהב ורוצה עוד, וקצת הכרחנו אותך לעלות על המתקן, אבל רמת הלחץ כבר היתה כל כך גבוהה, שלא התקרבנו עוד למתקן הזה יותר. או כשהיינו שם במגלשות הרים. אני עשיתי עם יובל ואתה עשית עם אמא, והכרחת את אמא לעשות את זה במהירות שלילית כמעט כי פחדת. היתה לך דרך מופלאה לתקשר את הפחד והיה לך תהליך מופלא לעבד את הפחד ולהתמודד איתו, והיכולת הזאת שלך לעבד את הפחד, לתקשר אותו, לפרק אותו לגורמים, ולהעזר בסביבה הביאה אותך בסוף ליכולות ענקיות להתמודדות במצבים שאף בן אנוש לא אמור להתמודד איתם.
קצת אחרי שחזרנו ,הגיע הראשון לספטמבר. היום בו אתה היית אמור להתחיל את חטיבת הביניים, כמו חברך לשכבה ולכתה, ואלו ימים שמדגישים את ה"אין" הזה כל כך חזק. אני המשכתי את מגמת חוסר ההתמודדות שמלווה אותי לאחרונה, ואמא כתבה פוסט יפה ומרגש בפייסבוק, שבו היא ניסתה לדמיין אותך מתחיל את חטיבת הביניים למלאכים במקום שבו אתה נמצא עכשיו. זאת מחשבה די מרגשת ואופטימית. כי היא טומנת בחובה כמה דברים – הדבר הראשון והכי חשוב הוא שאתה ממשיך להתקיים לך איפה שהוא, וזה כשלעצמו כל כך עושה לי טוב. הדבר השני הוא שטוב לך שם ואתה מנהל חיים מאושרים ומבלה עם מלאכים אחרים שעזבו אותנו כאן מוקדם מידי, אבל יש לכם שם חבורה ואתם ביחד ואתה לא לבד. והדבר השלישי שהכי עושה לי טוב הוא שבבוא הזמן אזכה לראות אותך שוב. וואו.
עמיתי אתה לא תאמין מה קרה במונדיאל האחרון – מסי, כנראה במונדיאל האחרון שלו, הצליח להביא את נבחרת ארגנטינה כל הדרך ולקחת את גביע העולם. את משחק הגמר ראינו אצל המזיגים והיה ממש מרגש. אני רק מדמיין את הצעקות שהיית מרביץ תוך כדי המשחק הזה וכמה טלפונים היית עושה לבני משפחה וחברים כדי להחליף חוויות על מהלכים במשחק, ואיזה שירים היית ממציא אחרי הניצחון. נראה לי שזה היה הופך אותך רשמית לאוהד ארגנטינה אבל לעולם לא נדע.
אני היום ב"יום עמית". פתחתי את הבוקר בבית העלמין. ניקיתי וסידרתי את החלקה שלך, כהרגלי. אני עכשיו יושב כאן בחדר שלך. מכל מקום אני רואה משהו שלך, משהו שקשור בך. התמונות של מסי וברצלונה על הקיר, עם החולצה שחתומה בשחקני ברצלונה שהביאו לך קצת מאוחר מידי ולא הספקת לראות. תעודת הוקרה מהפועל כפר סבא. הכובע עם התמונה שלך, התיק עם התמונה שלך. תעודת ההוקרה שאמא הדפיסה לך כשהתחלת בית ספר והיא תלויה כאן על הקיר. שק האגרוף שסבא וסבתא קנו לך. הקורקינט שלך. בלון ההליום עם הספרות "10" שחגגנו לך איתו את יום ההולדת האחרון עדיין מנופח – לא להאמין.
אין לנו אומץ לשנות כאן כלום. רק להוסיף מזכרות, לנקות כאן, לדאוג לתחזוקה של החדר – שכל האורות יעבדו, המזגן, המאוורר. כמה לילות העברתי כאן איתך על ה "מיטת חבר" כשבתקופת המחלה כל יום אמא ואני ישנו איתך כאן לסירוגין. מתבונן בתקרה המוארת בתמונת החלל הגדולה, מריח אותך כשאתה ישן, מחבק אותך חזק, שרק לא יגמר לעולם החיבוק. הכל נגמר בסוף.
עמית החיים איתך היו כל כך הרבה יותר פשוטים. היינו משפחה מאושרת, חיינו את החלום – בדיוק איך שדמיינתי את זה. משפחה של אמא, אבא, בן ובת. בדיוק איך שרציתי. כלכלית אולי לא עשירים אבל יכולנו להעניק לכם ולנו כל מה שאנחנו צריכים ועוד קצת. שני ילדים מקסימים, אהובים, משפחה גדולה אוהבת, תומכת, נדירה. בסך הכל החיים הלכו די בקלות, לא שלא היו בעיות, אבל באמת קטנות אל מול התמונה הגדולה. ואיכשהוא ביום אחד החלום הזה הפך לסיוט.
אבל איתך הכל היה פשוט יותר לא רק בגלל מה שכתבתי בפסקה הקודמת – אלא כי היתה לך היכולת לעשות את הדברים פשוטים יותר – קודם כל היושרה הזאת שלך, שאני יודע שכשאתה אומר משהו זה בדיוק למה שאתה מתכוון, בלי מניפולציות ובלי ללכת מסביב או לנסות להגיע בדרכים עקלקלות – זה מפשט המון דברים. לא פחדת מהאמת, או יותר נכון לא היתה בך היכולת להגיד משהו מלבד האמת – וזה הביא למצב שכל ההתנהלות איתך היתה מאוד ישירה ומאוד פשוטה. זה גם הגיע עם חכמה וכשרון גדול, שהיית מודע לו ברמה מסוימת ולכן רוב הדברים באו לך עם פחות מאמץ מאחרים, וזה עשה את זה עוד יותר פשוט. וכמובן השמחה הזאת שהבאת איתך לכל מקום, כמו שיובל ניסחה את זה "עמית היה השמחה של הבית". כל כך הצחקת אותי תמיד, והיתה בך את שמחת החיים הזאת – גם במצבים הכי קשים היית יודע פתאום לשלוף איזה משהו מצחיק ולהפיל אותנו לקרשים.
אז עכשיו הרבה יותר מסובך, אבל אנחנו מתמודדים, כל אחד מאתנו בדרכו שלו. הרי אתה לימדת אותנו שאפשר להתמודד עם הדברים הכי קשים בעולם, ולא לתת להם לנצח אותך, אותנו.
עמית אני מתגעגע אליך. אני אוהב אותך,
עד שניפגש שוב,
אבוש