ערב יום כיפור בלעדיך - אורן מזרחיל

עמיתי שלי

הלב מסרב לעכל. המוח מסרב לתפוס.

זה כמעט ארבעה חודשים שאתה לא איתנו.

היינו אמורים לבדוק עכשיו שהאופניים בסדר, לנפח אויר בצמיגים, לשמן קצת, לעשות סיבוב ולהתאים את המידה.

אתה היית בטח כבר עושה מלא תוכניות עם החברים איפה לרכב ומתי. הייתם מחליפים מלא הודעות בקבוצה.

אני לא שוכח כמה מהר למדת לרכב בלי גלגלי עזר, בחנייה של הבניין. התארגנתי לרוץ אחריך עם המקל כדי לאבטח אותך אבל מהר מאוד לא הייתי צריך. עשינו טיולים ארוכים ביום כיפור ובעיקר אני זוכר איזה חבר טוב היית. כשאחד החברים נפל מהאופניים, וכל החבורה נטשו אותו והמשיכו לרכב, אתה נשארת איתו לדאוג לו וגם התקשרת אלי שאבוא לעזור. בהזדמנות אחרת נסעתם לסוף איזור התעשייה, לייד G. אתה היית עם אופניים ואחד החברים עם קורקינט. הוא התעייף ונגמרו לכם המיים. נשארת איתו והתקשרת אלי שאבוא להביא לכם מיים ולעזור. ערך החברות אצלך והדאגה לאחר היה מדהים. מנחם אותי להבין שאתה ידעת שתמיד אם תתקשר אלי אני אגיע וזה נראה לך הכי טבעי בעולם שאגיע לא רק עבורך אלא גם עבור חבר שלך.

עמית שלי, בטח לקראת הערב יתחילו הצעקות של הילדים ברחוב, שקוראים אחד לשני לרדת, לבדוק את האופניים ולהתחיל לרכב. צעקות שמחות. אתה היית שומע אותם מהרחוב ומתחיל להתרגש ולרצות לרדת. אילו תמיד היו רגעים כל כך שמחים ומלאי אנרגיה.

עמית אני אומר לעצמי שאני צריך להשלים עם המצב, אבל אז זה מכה בי שוב. זה אתה עמית! אתה איננו! אני עצוב בלעדיך עמית, באופן לא רציונאלי אני מקווה שזה לא סוף דבר ושנתעורר מהסיוט הזה עוד מעט.

עמית שלי, חודש ספטמבר הוא חודש המודעות לסרטן ילדים. סרטן זה לא משהו שהיה אמור לקרות לך, ראיתי אותך הולך ומתפתח בכל כך הרבה כיוונים וכל כך רציתי לראות לאן תמשיך. התחלת להיות כדורגלן ממש טוב, כל יום התקדמת בזה. הפכת מידי יום לילד חתיך יותר, רזה, שרירי עם שיער מקסים וחוש אופנה מפותח. נהיית דוגמא ומופת לדור הצעיר שצמח במשפחה ובמשפחה הגדולה שלנו. היית משחק משחקי מחשבה ומתקדם בכזאת קלות, היית עובר שלבים ובשניות היית מתכנן מספר מהלכים קדימה, בלי להתאמץ בכלל. היתה לך כריזמה שופעת – ידעת באופן טבעי לכבוש לבבות באמצעות שילוב של מתיקות שאי אפשר להסביר אותה במילים, יכולת ביטוי מדהימה, רגישות עם קורטוב של ביישנות כובשת, ניצוץ של שובבות בעיניים, ופתיחות עם מינימום שיפוטיות כלפי הזולת

מתוקי שלי, הלוואי ויכולתי לדעת שאתה מתקיים לך איפה שהוא, שאתה רואה ושומע מה קורה כאן איתנו ושאתה מחכה לנו כדי שיום אחד ניפגש ואני אוכל לתת לך חיבוק גדול ואין סופי, לשמוע את הקול המיוחד שלך, לנשום אותך עמוק אל תוכי ואולי אפילו לשחק איתך כדורגל שוב.

קשה לי בלעדיך עמית. אני קם כל בוקר ולובש מסיכה של אדם רגיל, שמתנהל על פני הכוכב הזה אל מול אנשים שמסתכלים על המסיכה הזאת ואולי אפילו חושבים שאני בן אדם רגיל, ואני מדבר איתם, עובד איתם ומקיים סוג של שגרת חיים, ומידי פעם בלי סיבה מובנת מבחינתם העיניים שלי נהיות אדומות ודמעות מתחילות לזלוג, או שלפעמים אני פתאום מנסה לסיים מהר את השיחה איתם באופן לא מובן כדי שהדמעות יזלגו לבד, בלי מעצורים.

היתה לי יום הולדת השבוע עמית, וכולם ציפו שאהיה שמח וכתבו לי מזל טוב, אבל רק חשבתי כמה החיים האלו לא הוגנים ושרק לפני שנה ביום ההולדת שלי היו לנו חיים כל כך שמחים, בלי שום רמז לבאות ואפילו התייעצנו כל המשפחה על מעבר לבית פרטי. אתה היית התומך הכי נלהב של הרעיון. כמה השתנה מאז,

עמיתי אני מאחל לנו שהשנה הקרובה תהיה קלה יותר מהשנה שעברנו ושנצליח לגרום לכמה שיותר אנשים להכיר ולהבין מי היה עמית מזרחיל!