שלושים יום בלי עמית - מירי קופלר

עמית ילד אהוב וחייכן,

אם אתה מתבונן עלינו מלמעלה, אתה בטח מתבדח עם המלאכים ואומר: אוף מה היא עושה לי פדיחות? עברו כבר ארבע שנים, מה היא זוכרת?
בהחלט צודק, לא זוכרת הרבה, את המעט שאני זוכרת אני נוצרת. בכל זאת אתה הנכד של חברת ילדותי.
זוכרת אותך ילד קטן עם חיוך ענק וחוש הומור תמידי, איתך היה אפשר לצחוק, הבנת ניואנסים מעט לפני אחרים. קפצת תמיד בין הראשונים להושיט עזרה לחברים. וגם עם לפעמים התחצפת כלשון המבוגרים, אי אפשר היה שלא להנמס כשהסברת למה קרה מה שקרה, למשל, כשנפלה צלחת מהשולחן ונשברה ואחריה גם השנייה, אמרו שאתה דחפת, היית רגוע ואמרת: "אין מספיק מקום על השולחן גם לצלחות וגם לסלסלה" ובעיניך במבט של ...מה אתן לא מבינות....
הייתה לי הזכות לבלות אתך ועם עוד חברים מקסימים והורים נהדרים שנתיים מלאות. הכרתי אותך כילד רגיש ונבון. ילד שיודע להתרגש מתופעות או מצבים ולהביע מחשבות ודעות בכנות שאפיינה אותך, כל האמת בפנים. למשל כש ג. דרכה על הזחל של הפרפר באתם אתה ואור לספר לי עם כזו אכפתיות והתרגשות נוגעת ללב מה ג עשתה ושזה בכוונה. היית ילד שובב מלא בשמחת חיים, ילד סקרן עם ידע עולם מעבר לגילך הצעיר. בזכות המשפחה וההורים המדהימים. אהבת לשחק עם זיו, נעמה, גיא עומרי ואור ועם עוד הרבה חברים עם כל אחד במשחק שונה, התנסית בכל דבר בשמחה אפייה, יצירה, למידה....
ובעיקר, תמיד מצאת פתרונות. כאילו, שזה צריך להיות מובן לכולם והופתעת לא פעם שאחרים לא חשבו על כך. למשל כשאחד החברים סיפר על תסכול כי אביו היה עסוק עם אחותו הרבה זמן בקומה העליונה והוא לא ידע לשרוך את השורכים והוא התעצבן אמרת לו: "מה הבעיה למה לא עלית אליו למעלה" עם חיוך ממזרי בזווית הפה.
או כשראיתי שאתה עצוב ושאלתי מה קרה אפשר לעזור? מיד שיתפת וסיפרת שאבא טס לארה"ב וביקשת שיביא לך מחק לאוסף שלך ואתה לא בטוח שיזכור. כל כך שמחתי על היכולת שלך לשתף ברגשות ומחשבות. ביחד חשבנו איך אפשר להזכיר לאבא, טלפון לאמא הנהדרת שלך והעניין טופל.
ואני זוכרת ועוד איך זוכרת את הרגע הנורא בערב, כשסבתא חוה התקשרה לשתף אותי ולספר לי מה קרה לך, עמדתי לצאת מאחד החדרים בביתי, והרגשתי שפטיש נוחת על ראשי התיישבתי, הדמעות החלו לזלוג ומחשבות מתרוצצות, מה לשאול כדי לא להכביד? מה לומר כדי לנחם? מה להציע? ניסיתי לשמור על אופטימיות ולחזק את סבתא וגם את עצמי שהכל יהייה בסדר, שזו איזו צומת חסרת משמעות שיוצאים ממנה מחוזקים, שתחלים....
לא חשבתי אפילו לא לחלקיק של שנייה שהשבר יגדל ויהיה עצום יותר... אך מאותו הרגע, שני דברים נתקעו במוחי, הפנים המחייכות שלך ותפילותיי לשלומך. הפנים המחייכות שלך עדיין איתי, הסיפורים עליך מלווים אותי. ואני, עדיין מלווה אותך בתפילותיי בזמן הדלקת הנרות, שתמשיך רוחך לחייך במרומים כאחד המלאכים הכי חתיכים וחייכנים. יהיי זכרך ברוך וזכרונך לא ימוש מאתנו לעולם.

מחבקת את כולכם, אתם בליבי
מירי קופלר