שלוש שנים עמיתי

עמיתי שלי,
עוד שנה חלפה ואתה כבר שלוש שנים לא הולך לצידי, לא מגיע לתת לי חיבוק ונשיקה כשאתה קם בבוקר, לא מצלצל לעדכן שסיימת בית ספר ומה התוכניות שלך להמשך היום, לא מתקשר לבדוק מתי אני חוזרת הביתה מהעבודה, האם אגיע לסבא וסבתא להגיד לך וליובלי לילה טוב או להחזיר אתכם הביתה.
אין לי עוזר בהכנת האנטיפסטי, הפסטו או הלזניה. עם הדרך המיוחדת שלך לחתוך את הירקות ולתבל את התבשילים.
בסוף שנת הלימודים האחרונה , הילדים מהשכבה שלך סיימו בית ספר יסודי והכינו קטע שמדבר עליך. לחברים שלך היה קשה להקריא אותו אז הקריאה אותו ילדה אחרת מהשכבה. ברגע שהטקס התחיל ושמעתי אותו מהבית , פרצתי בבכי ואמרתי ליובל ולאבא שאנחנו יוצאים מהבית. יצאנו וחזרנו רק כשהמסיבה הסתיימה. מחנכות השכבה שלך הגיעו אלינו הביתה כמה ימים אחר כך והביאו לנו את ספר המחזור שלך עם דף שמוקדש לך בתחילתו. הרי לא שובצת לאף כיתה.
בחופש הגדול טסנו אבא, יובל ואני לארה"ב לטיול הבת מצווה המאוחר של יובל. היה קשה לטוס ולהיזכר בפעם הקודמת שטסנו לאותו אזור.
פגשנו את ויק ורות , אטד, ליהי, ענבר ועדי . טיילנו לפי התוכנית ומדי פעם קיבלנו סימנים שגם אתה שם איתנו.
בהמשך החופש הגדול חגגנו לסבתא רותי יום הולדת 70 בפאפוס, גם כאן היו זיכרונות מנסיעה משותפת קודמת לכריתים וכמה נהנית בה וכמה חבל שאתה לא איתנו. כמה היית נהנה במגלשות , הבריכות ומהאוכל ללא הפסקה. ראית שאפילו סבתא גלשה איתנו במגלשות? אני מאמינה שהאומץ שלה לעשות את זה בפעם הראשונה בחיים הגיע ממחשבה עלייך.
בשנת הלימודים שהחלה היית צריך להתחיל ללמוד בחטיבה. אני רואה מדי פעם את החברים שלך ממתינים לאוטובוס שיסיע אותם לחטיבה ורואה בדמיון איך גם אתה היית צריך להיות שם איתם.
בחגי תישרי יובלי טסה עם סבא וסבתא חווה וסמי, זהר ועמר לפריז ואתה ליווית אותם על הראש והגב של סבא ובעיקר בלב.
ואז הגיע אוקטובר הנורא ואיתו פלאשבקים למבצע הצבאי שהיה בין יום הולדת 10 שלך ליום לפני יומך האחרון איתנו.
בתחילת המלחמה חלמתי שגם אלינו מגיעים מחבלים הביתה ואני מסתתרת במסתור של המטבח ,יושבת על הרצפה רועדת ופוחדת. פתאום הרגשתי שיש שם מישהו לידי, זה היית אתה. ישבת לידי, חיבקת אותי ואמרת לי אל תדאגי , אני איתך.
תודה שאתה דואג לי גם מעבר לקשת בענן.
מאז אוקטובר יצטרפו אלייך הרבה ילדים, ילדות , נערים, נערות, חיילים, חיילות, מבוגרים ומבוגרות וגם אמא של דני ואמא של דבורה ואתה בטח דואג להם, עושה להם סיור של המקום, מסביר את החוקים והכללים אם יש כאלה.
וגם אלינו, למשפחת השכול היצטרפו לא מעט משפחות. יש עדיין חטופים שלא חזרו הביתה ומלחמה שנמשכת בעזה ובצפון.
אני מרגישה הקלה שאתה לא חווה את המלחמה הזו, עמיתי.
מרגישה ברת מזל שיכולתי ללוות אותך בכל תקופת המחלה וגם ברגעיך האחרונים. אני מקווה שגם אתה הרגשת בטוח לעזוב כשאבא ואני לצידך.
חודש מאי התחיל לפני שלושה שבועות ואני מרגישה אותו בכל הגוף. אם בעבר החודש הזה היה גדוש באירועים משמחים: ימי ההולדת של קרן, שלך, סבתא חנה, של אלעד ושלי ויום הנישואים של אבא ושלי אז מזה 3 שנים החוסר שלך מאפיל על הכול. יש הרבה בכי, כאב וגעגוע.
לפני 12 יום היינו אמורים לחגוג איתך בר מצווה. אני רואה את החברים שלך שגבהו, עם שפמפם מבצבץ ומנסה לדמיין איך אתה היית נראה היום: האם היית תופס גובה, מפתח שרירים, איזו תסרוקת היית בוחר? אולי היו לך כבר כמה חורים באוזן ולא רק אחד? האם היית מתחיל להתגלח? האם הקול המתוק שלך היה מתחיל להשתנות?

הזמן לא מרפא ולא מקל על החוסר שלך עמיתי.
אני מוצאת את עצמי יותר ויותר עם אנשים שכמותי, הורים שכולים, כי איתם אני מרגישה שמבינים אותי ומזדהים עם מה שאני עוברת.
השנה הצטרפתי לסדנת כתיבה ולטיולים ברחבי הארץ ובכל אחת מהפעילויות הללו אני מחפשת אותך , לפעמים בסימנים ולפעמים בזיכרונות .
אני רוצה שתדע שאתה מלווה אותי כל שניה ביום עמיתי וגם כשאתה מעבר לקשת אני אמשיך להנכיח אותך בכל הזדמנות ולדאוג לך איפה שאתה לא נמצא.
אסיים בשיר שאני חושבת שנכתב אחרי שנפרדת מאיתנו ומאוד מדבר אלי :
"השעות העייפות שלא נותנות לזמן לרוץ
הרגליים הכבדות שלא מוצאות סיבה ללכת
הימים והלילות כמו הפנים שבתמונות
הכל עוצר מלכת כשאתה לא כאן
ומתעוררת מחלום ומרגישה אותך קרוב
ואז קוראת לך מתוך הלילה
תחזור, תחזור היום
כל כך רציתי שתגיע
הלוואי תבוא בלי להופיע עוד היום
אני מגדל של אור
ממרחקים ששוב תופיע
הלוואי תבוא בלי להודיע עוד היום"
הלוואי שתבוא אלי שוב בחלומות , בסימנים עוד היום.
אני אוהבת אותך, מתגעגעת אלייך ותמיד תמיד אמא שלך , לא משנה היכן אתה או אני נמצאים, עד שנפגש.