שנה בלעדיך - אבא

עמית

החיים בלעדיך לא דומים למה שהיה קודם.
תם עידן התמימות, האמונה בטוב בעולם, המחשבה שיהיה בסדר ודברים יסתדרו בסוף – כל זה השתנה באופן יסודי מאוד. ההכרה באקראיות וכפועל יוצא גם באכזריות שבקיום חזקה מאוד. תכנון קדימה, תוכניות ארוכות טווח – כל זה נראה פתאום כל כך מיותר וחסר טעם.
אם יכול היה לקרות הדבר הזה לילד קסום כמוך, אז בוודאות אין שום גורם שדואג שדברים יסתדרו בסוף או שיוצק הגיון או סיבה לכל דבר.
התפקיד שלנו בחיים האלו בלעדיך הוא לקבל את זה. לקבל את זה ולהצליח איכשהוא להמשיך הלאה.
אני מודה, זה לא פשוט עמית. מחשבות על חוסר הוגנות מבזיקות במוחי מספר רב של פעמים בכל יום. על איך יכול להיות שאנחנו כאן, ממשיכים, ואילו לך לא ניתנה הזכות הזאת. מחשבות על כמה אהבת את החיים, כמה נלחמת, וכמה הגיע לך להמשיך לחיות אותם.
עדיין, אחרי שנה תמימה, הקשר שלך למילים כמו קבר, מצבה, פטירה, מוות, סרטן – לא עושה לי הגיון. כל מילה כזאת עדיין שורטת את הלב בכל פעם שנאמרת. הלב הזה שעם לכתך מאיתנו, חלק ממנו גם כן הלך ולא ישוב עוד.
בשנה האחרונה כל אחד מאיתנו מצא לעצמו את המנגנונים להתמודד עם מה שקרה. אני מצאתי שהדרך שלי היא להיות עסוק מצד אחד, ומצד שני ליצור לשחזר ולהתחבר, למה שקשור אליך, מה שאהבת. שחזרתי את טביעת האצבע שלך והיא כעת מקועקעת על גופי. שחזרתי את כתב היד שלך וכעת הוא מלווה אותנו בהמון טקסטים שאנחנו כותבים, ודרך אגב הוא לא היה כזה ברור ואני קצת נאבק כרגע להצליח לקרוא את מה שכתבתי לך בכתב היד שלך .... נבירה בתמונות, בסרטונים, המוזיקה של מארון 5 יכולה להתנגן אצלי שעות ארוכות במחזוריות, יצירת אתר שמספר את הסיפור שלך ושלנו בקשר אליך, אני גאה ונרגש לספר את הסיפור שלך ולנסות להעניק כוחות ותובנות ממי שהיית אתה לעולם.
כי את הסיפור שלך עמית אסור להפסיק לספר. אנחנו זכינו בך לעשר שנים על פני העולם הזה, ואין לי ספק שאם זה היה ממשיך, היית משאיר חותם עצום, משמעותי מאוד כאן בעולם, כי אפילו בעשר השנים האלו, בלטה האישיות יוצאת הדופן והמיוחדת שלך, והצלחת לגעת בכל אדם אשר זכה לפגוש אותך אפילו לכמה דקות. לא תאמין כמה אנשים זכרו מפגשים איתך, אפילו מפגשים של דקות בלבד.
עמית, גיבור על שלי, אני מוצא נחמה בזה שטוב לך עכשיו. שאתה אמנם כרגע בלעדינו אבל טוב לך, ושאתה דואג לשלוח לנו סימנים שמספרים שטוב לך, ושעוזרים לנו לזכור אותך ולחוות חוויות שהיו לך משמעותיות, ושבסוף אנחנו נהיה ביחד שוב. דרך אגב אם כבר מדברים על סימנים, אתה יכול להיות קצת יותר נדיב ולבוא קצת יותר בחלומות. אני לא הייתי מתנגד, רק אומר.
אז אנחנו בינתיים מנסים להדביק מחדש חלקים מאלפי הרסיסים שאליהם התנפצו חיינו, ובימים מסוימים מצליחים לא רע, ובימים אחרים שוב מתנפצים ונשברים.
והכול מתערבב. אני מקיים פגישה בעבודה ובאמצע הפגישה אני מקבל תמונה בווצאפ של המצבה שלך עם פרחים חדשים שהונחו שם, ובודק לפרטי פרטים אם יש איזה לכלוך או שינוי על המצבה, ושולח הערות, ואז שוקע בדיון ער בנושא מקצועי בעבודה ובסיום הדיון שולח פוסט שתכננתי לשלוח על משהו שקשור לפרידה ממך וממשיך לפגישה הבאה. הכול מעורבב. שגרה, בוקס בבטן, שגרה, דקירה בלב, בילוי משפחתי, סנוקרת לסנטר. פעם זה התמונות של גוגל שמזכיר פתאום תמונה ממצב קשה לפני שנה לקראת הסוף, פעם הוואצאפ מודיע שהוא החליט להוציא אותך מכל הקבוצות המשותפות שלא העזנו להוציא אותך מהן כי מסתבר שזה מה שקורה כשעובר פרק זמן מסוים, פעם זה מראה של ילד עם פוני יפה שפתאום מעלה פלאשבק עליך וצביטה, וממשיכים הלאה.
אני מתגעגע עמית. מתגעגע לבדיחות ולחוש ההומור המעולה שלך, מתגעגע למחשבה המקורית שלך ולהסברים הארוכים והמנומקים שלך בכל נושא ולדיונים שהיה אפשר לקיים איתך עם הטיעונים הכול כך אינטליגנטיים שהיית מציג, לקול המיוחד שלך, למשחקים איתך. כדורגל, אקס בוקס, למזג החם שהיה לך ולפתיל הקצר, לרגישות שלך, לראות את כוח הרצון שלך ואת זה שכשהייתה לך מטרה לא היית רואה בעיניים ועושה כל מה שצריך על מנת להשיג אותה.
אני מתגעגע עמית, תבוא לבקר אותי בחלומות
אבוש