שנה בלעדיך - אלעד

לפני שבועיים היינו פה לציין את יום ההולדת שלך. היו פה בלונים, מתנות ואפילו ברכה מהילדים אבל זו היתה הפעם הראשונה שאת יום ההולדת חגגנו בלעדיך. כמה שמחנו ביום ההולדת הקודם כשנודע לנו שתחזרו מארצות הברית ונוכל לחגוג יחד. לא שיערנו אז כמה אתה קרוב לסוף אבל ידענו להעריך כל רגע במחיצתך.
הזמן הוא דבר מתעתע. מצד אחד נראה כאילו רק לפני דקה שיחקנו יחד חיובים בבצרה או שהכרת לי עוד משחק חדש בפלפון ואני ניסיתי להשתוות ליכולות שלך ומצד שני כל זה נראה כל כך כל כך מזמן. כמו שאמרתי פעם למשפחה באחת השיחות שלנו – זה נראה כאילו חיינו ביקום נפרד. מציאות מטא פיזית עם חוקים משלה שהלכו ונעלמו. לפני שבוע פגשנו את החברים שלך. איזו חבורה של ילדים מופלאים, כמה זה התחבר נכון שאלה החברים שבחרת לעצמך – חכמים, מצחיקים, אנשים טובים ומרגשים. הם בסך נראים כמו שאתה נראית בפעם האחרונה שראינו אותך, אבל כמה הם הספיקו בשנה הזו. כמה רגעי כיף, סיפוק ואושר נמנעו ממך ומאיתנו ב-12 החודשים האלה, זה פשוט בלתי נתפס.
מותך עיצב את חיינו, בשני פירושיה של המילה. הוא פער חור בלב של כל אחת ואחד מאיתנו. חור שאנחנו נושאים איתנו תמיד ולכל מקום, בכל רגע ולתוך עומקים בנשמתנו שלא ידענו שקיימים. העצב הזה מלווה אותנו בכל רגע – זה יכול להיות כשאנחנו רואים ילדים בגילך משחקים כדורגל, כשיוצא משחק פיפא חדש, כשמופיעה בפייסבוק פרסומת למתחם נינג'ה בכפר סבא, כשמתנגן השיר "ויקיפדיה" ברדיו ובעצם כמעט בכל רגע נתון. אבל המוות שלך עיצב את חיינו גם במובן השני של המילה בכך שהפך אותנו למה שאנחנו היום, אנשים שונים ממה שהיינו לפני ה-23 במאי 2021. הכל נלקח בפרופורציות, כאב פיזי או רגשי, חד ככל שיהיה, לא יידמה לכאב שחווינו, ערכי החברות והנתינה שלך חדרו לכל אחד מאיתנו וכמובן ההבנה שצריך ליהנות מכל רגע בחיים, מר כמתוק, ולהוקיר כל רגע שיש, ודאי עם הקרובים והאהובים עלינו. ההבנה הזו הביאה אותנו להתחיל בתקופה האחרונה במסע חדש - מסע ההנצחה שלך. מי שמובילים אותו הם כמובן מי שליוו אותך באופן צמוד תמיד, בעיקר בתקופת המחלה, ההורים שלך. יצחק בן צבי, הנשיא השני של מדינת ישראל ואשתו ינאית, איבדו במלחמת העצמאות את בנם עלי. עשור לאחר מכן כתבה ינאית באזכרה לבנה: " אם אשר שיכלה את היקר בחייה, את בנה, גם זו המשקיעה את עצמה בפעולה ומדמה שהיא מוסיפה לחיות ברוח הבן, גם זו האם - בכל אשר תפנה לא תרפה ממנה ההרגשה כי נחרב עולמה עליה. בנבכי נפשה מחלחלת התחושה כי אין זה טבעי להמשיך ולחיות אחריו. והיא נמלטת מעצמה, להתייחד עם זכר ילדה, עם זכר כל יום מימיו, בזכרונות תנסה לשכך את יגונה, אך יודעת היא גם יודעת – אין הזמן מפיג את הצער, אינו מקהה את הכאב". במחזה של חנוך לוין "מתאבל ללא קץ" מאבד המלך את בנו הצעיר. מומחה לענייני נפש אומר לו את הדברים הבאים: "עכשיו אתה מוכה בתדהמה, עדיין משהו מתריס בתוכך "אין זה?! איך זה?!" – אבל ההפתעה תחלוף, ומשונה כמה מהר עובדות מתבססות, בשורת איוב מאמש הופכת לחלק מחייך, ואתה תחיה איתה, היא ואתה, איש וחטוטרת, והכאב יישאר עמום, החוד יקהה, חייך יהיו לרמץ קר, ורק מעת לעת, במשחק זדוני של הנפש, תיפרם בוודאות, ושוב ייגע בך, כמו כווייה, כאב ההפתעה הראשונה, כאב שאין גבול לעוצמתו". אין גדול מכאב הורים שאיבדו את בנם. אנחנו יודעים כמה הם כואבים את לכתך המוקדמת, המוות שלך שצרב את הנשמה שלהם, נצרב השנה גם על עורם. ואני מבטיח לך שאנחנו כאן כדי לעזור להם כמה שנוכל לעבד את השיגרה החדשה.
בסך הכל כולנו מנסים להמשיך בשיגרה. כל אחד בשלו וכולנו ביחד. אבל המחשבות לא עוזבות. ארוחות השישי ממשיכות כסדרן - מאז שיובל ואתה נולדת הן תמיד היו ההיילייט השבוע שחיכיתי לו פעם בשבועיים. בטח אחרי שנוספו עוד ילדים כולל המשפחה שלי עצמי. אז הארוחות ממשיכות אבל הן כבר לעולם יהיו אותו דבר, תמיד יהיה בהם חלק חסר שישנה את כל המהות של הערבים האלה לנצח. הכל השתנה עמית אבל אנחנו נמשיך לנסות להסתכל למציאות החדשה בלבן של העיניים, להכיר לכמה שיותר אנשים את מי שהיית, להנציח אותך בדרכים שהכי אפיינו אותך ובעיקר פשוט להיות אנשים טובים כמוך ולנצל כל רגע בצורה הטובה ביותר.