1 בספטמבר 2021

יעל מזרחיל, אמא של עמית

היום הגיע אחד הימים שידעתי שיהיה אבן דרך שנצטרך לצלוח ולעבור לראשונה בלעדייך. זה התחיל ביום הנישואין של אורן ושלי, סיום בית ספר ותחילת החופש הגדול, יום הולדת לאלחנן וסבא אורי, יום הנישואים של הסבים והסבתות, יום הולדת לסבתא רותי ואתמול הגיע גם יום תחילת הלימודים.
היית צריך להתחיל כיתה ה’. לחנוך את ילדי כיתה א’ שרק הגיעו לבית הספר. אני בטוחה שהיית יכול להיות חונך מצוין וכל כך איכפתי ומתחשב. אני מניחה שהיית שמח ונרגש לפגוש את כל החברים , הייתם מספרים האחד לשני איך ביליתם את החופש הגדול. היית מכיר את התלמידים החדשים והוותיקים בכיתה החדשה שלך ומקווה שקיבלת את החברים שביקשת. היינו הולכים לקנות ציוד לקראת שנת הלימודים החדשה, בגדים וכנראה מבקרים את ניר הספר להשלמת המראה המושלם לתחילת השנה. היית מתקשר אלי מיד שיסתיימו הלימודים שלא אדאג ומעדכן אותי איך עבר לך היום.
עכשיו נשארתי רק עם הזכרונות וקטעי קול קטנים שהשארת לי בשנים הקודמות שמתחברות להן עכשיו מחדש ומקבלות משמעות אחרת.
יצאתי עם ג’וי לסיבוב בוקר מוקדם כדי שלא אפגש עם חברים שלך או ילדים אחרים בדרך לבית הספר שלך. גם בשעה שהלכתי היו הורים נרגשים שצילמו את הילדים לפני תחילת היום . היה קשה לראות אותם ולדעת שאתה איננו.
פגשה אותי שכנה עם כלבה מהסוג של ג’וי וניגשה לראות אותו כיוון שלא ראתה אותו הרבה זמן ואמרה לי שהיא רק תצלם את ג’וי לעמיתי שלה ואני פרצתי בבכי. כמה הייתי רוצה שאתה תראה איך ג’וי גדל בשלושה וקצת החודשים שאתה לא כאן. הוא עדיין מתנהג כגור ושובב אבל למד לא לעשות את הצרכים בבית. כשחזרתי הביתה צילמתי את יובלי עם התיק לקראת תחילת כיתה ח’ וג’וי היה סקרן וניסה לידחף לתמונה אז עשיתי גם לו כמה תמונות ושלחתי למשפחות המורחבות שלנו. אחר הצהריים נסעתי לבקר אותך והיה לי מאוד קשה.
כמה שאנחנו דואגים לילדים מהבטן ואף אחד לא מכין אותנו כהורים שיש מצבים שמהם לא נוכל להגן עליהם או למצוא להם תרופה. מי חשב בתחילת שנה שעברה שככה תראה השנה שלנו?
אני מתגעגעת אלייך עמיתי. עדיין כל יום, כל היום . המגע שלך חסר לי: החיבוק שמגיע מכל הלב ומנסה לעטוף את כולי, הנשיקות והכרבולים. החיוך הכובש והשובב שלך, הצחוק המתגלגל והעיניים הגדולות והמוארות. אתה איתי תמיד ולתמיד.

31.8.21