אורן מזרחיל

אורן הוא אדם טוטאלי. כל מה שהוא עושה הוא עושה עד הסוף.
הוא עבד במספר מקומות העבודה ונשאר כל עוד האמין במה שהוא עושה ועבר לדבר הבא כשהחליט שזה כבר לא מתאים. כשהקמנו את המשפחה, לפני שיובל ועמית נולדו טיילנו הרבה בחו"ל יחד ובהמשך טיילנו כזוג או כמשפחה. כשיובל נולדה הוא היה איתי מספר שבועות בבית בחופשת לידה וגם עם עמית הוא היה קצת יותר איתנו. כשיובל ועמית גדלו היה לו יום בשבוע שיצא מוקדם מהעבודה והיה עם יובל ועמית אחרי בית הספר והגן. הם היו משחקים יחד, אוכלים גלידה ומבלים זמן איכות יחד. עמית היה משחק עם אורן כדורגל, הם היו מסתפרים אצל אותו ספר יחד, צופים במשחקי כדורגל יחד ועשו הרבה שטויות יחד. אורן ואמא שלי רותי, ראו את החצי חיוך של עמית לראשונה ביום ההולדת של יובל. אורן היה עם עמית אצל רופאת עיניים לבדוק את השיתוק בחצי פנים וכעבור כמה שבועות כאשר לא ראה שיפור במצב, הוא התעקש לקבל הפניה לנוירולוג וקבע תור מהיום למחר לנוירולוגית. הלכנו יחד לתור הזה. אורן הגיע מהעבודה, עמית ואני מכפר סבא.
מאותו ערב אורן ואני ישנו עם עמית במיטת חבר בחדר שלו לסירוגין.
למחרת נסענו יחד למיון במאיר לבדיקות נוספות ונאמר לנו שיש צורך בmri שנקבע ליומיים אחר כך. ביום ההמתנה אורן הציע שניסע לספארי כדי להפיג את המתח לפני הבדיקה ונסענו ארבעתנו. ביום של ה MRI, יום חמישי, עמית היה במתח גדול. אני נכנסתי איתו לבדיקה ואחריה המתנו בבית החולים ועמית עבר בדיקת שמיעה שאורן נכנס איתו אליה. משם התחיל מרוץ, אספנו את חווה, אמא של אורן ונסענו לאיכילוב ונאמר לנו שביום ראשון עמית מתאשפז בבית חולים דנה וינותח במהלך אותו שבוע. חזרנו הביתה, עידכנו את יובל, הדלקנו נר ראשון של חנוכה, יובל ועמית כל אחד בחנוכיה נפרדת ובילינו את סוף השבוע יחד כמה שיכולנו.
בראשון נסענו עם עמית לבית חולים דנה, אורן עשה לעמית שק קמח 4 קומות כל יום בזמן שהיינו שם כי עמית פחד ממעליות. לפעמים כשהיה בכיסא גלגלים עשה לו הנחות וירדנו ועלינו כולנו במעלית אבל לרוב עשינו הכול ברגל. אורן הביא לעמית כל אוכל שביקש מהקניון ליד והיה עם עמית כל היום בכל הבדיקות ובהמתנות הרבות. בסיום כל יום בדיקות חזרנו לישון כולנו בבית. ביום הניתוח עמית היה במתח גדול. היינו שם אתו והרגענו אותו וליווינו אותו יחד עד שהוא נרדם. המתנו מחוץ לחדר הניתוח ומיד אחריו היינו יחד בטיפול נמרץ עם עמית 24/7 מספר ימים. אורן ואני עשינו משמרות בלילות , אחד הלך לישון בחדר הורים והשני נשאר בכורסה ליד עמית בחדר שלו. בימים היינו אתו יחד כל הזמן. בשיקום לאחר הניתוח עמית היה צריך לאמן את הגוף לעשות דברים שלא עשה כמה ימים. אורן עבד עם עמית על הפיזיותרפיה, שכנע אותו לצאת מהחדר, דאג לקנות לו את האוכל שביקש. כשחזרנו הביתה אורן המשיך לדאוג שעמית ימשיך עם הפיזיותרפיה, יעלה במדרגות לישון במיטה שלו, דאג לשים טיפה בעין אחת לשעה. היה בוקר אחד שעמית רצה וופל בלגי ואורן נסע לחפש בכל כפר סבא מקום עם וופל בלגי ולא מצא אז הוא קנה בלילה והכנתי לעמית את הוופל בבית. כשנסענו לפרופסור קונסטנטיני לשמוע על הממצאים מהניתוח אני הייתי אופטימית ואורן אמר לי שאם הוא קרא לנו ביום חמישי אז זה לא טוב. לא תיארנו לעצמנו כמה לא טוב היה המצב. ישבנו ובכינו אצל הפרופסור בהלם מהמצב. חזרנו הביתה והודענו בעבודה שמעכשיו אנחנו עם עמית בבית, בטיפולים. למחרת יחד סיפרנו לעמית שיש לו סרטן ושמעכשיו אנחנו במלחמה ונעשה הכול כדי שעמית ינצח. אורן ואני החלטנו בינינו שאורן יעשה מחקר על סוג הסרטן של עמית, איפה עמית יקבל טיפול, איזה טיפולים יש עוד בעולם ואני אהיה עבור עמית ויובל בכל שאר התחומים. אורן הסתגר הרבה פעמים באחד החדרים בבית לדבר עם אנשים ועמית היה מוטרד מזה. אורן הסביר לו שהוא מחפש את הרופאים והטיפול הכי טובים עבורו ועמית נרגע. אורן יצר קשר עם הרבה רופאים מכל העולם, למד על הטיפולים הניסיוניים הקיימים בעולם ומה יכול להתאים לעמית. יחד ראינו הרצאות של המומחים בתחום והוא למד מה יכול להקל על עמית, מה יכול לסייע ודאג ליישם את מה שיכל לעזור לעמית. אורן הסכים שנביא כלב הביתה למרות שלא התחבר לכלבים לעולם כי זה משהו שעמית מאוד רצה. הוא בכה לא מעט בזמן הזה ועמית היה אומר לו שהוא בצד של סבא סמי, אבא שלו. אורן המשיך לדאוג לפיזיותרפיה של עמית ולטיפות כל שעה. בהמשך שינינו יחד עם עמית את התזונה והתווספו תוספי מזון. אורן נתן לעמית דוגמה וכל דבר שנתן לעמית ניסה קודם בעצמו. הוא הכין לעמית שייק עם התוספים כל בוקר וכל ערב. בשניידר בהמתנות המרובות אורן הציע לשחק משחקים: לפעמים לזהות דמות שכל אחד מאיתנו חשב עליה באמצעות שאלות של כן ולא, לפעמים ארץ עיר. בשניידר לא פעם לעמית לא הייתה סבלנות לחכות והוא היה קם ובורח. לא פעם מצאנו את עצמנו רצים אחריו במדרגות מהקומה השביעית וברחבי שניידר. אורן המשיך לשחק עם עמית כדורגל כל זמן שעמית רצה. יחד עם נועם, חבר של אורן, הם תלו לעמית פגבורד, כמו בתוכנית נינג'ה כי עמית ראה שלנועם יש כזה בבית ורצה גם. לפעמים כשישנתי במיטה שלנו ואורן ישן עם עמית הייתי קמה בבוקר ורואה את אורן ישן מחובק עם עמית במיטה של עמית וקינאתי. לא רצינו שזה יגמר.
כשטסנו לוושינגטון אני הייתי עם יובל ועמית במחלקה ראשונה ואורן היה עם ההורים שלו בתיירים והוא הגיע להיות איתנו לאורך כל הטיסה ולוודא שהכול בסדר. גם שם אורן המשיך עם הכדורגל, הפיזיותרפיה, יחד הלכנו לחדר הכושר כשלעמית היה כוח, אורן המשיך להכין לעמית שייק כל בוקר וערב ולשים טיפות כל שעה. בערב יום העצמאות אורן ויובל ניפחו לו בלונים שתהיה לו הפתעה כשהתעורר למחרת ב יום ההולדת העיברי של עמית. באחד הימים אחרי הטיפול שעמית קיבל אורן והוא נסעו לשחק כדורגל וכשהם חזרו אורן כתב לי שהוא מרגיש שעמית נחלש. כיוון שאורן ואני היינו כל התקופה עם עמית ויובל אז לא יצא לנו לדבר רק שנינו. לרוב היינו מתכתבים בינינו. אורן עדכן את הרופאים במה שראה ונסענו לבדיקות בבית החולים. הוחלט שצריך לעשות MRI כדי להבין מה קרה ועמית שמע את זה וברח מהחדר. רצתי אחריו ואחרי שדיברנו חזרנו לחדר. את ה- MRI עמית עשה יחד עם אורן ואני המתנתי להם בחוץ. מהר מאוד הבנו שאנחנו צריכים לחזור הביתה ואורן דאג לטיסה מוקדמת חזרה לארץ. פחדנו שבנסיעה הארוכה לשדה התעופה ניוארק עמית לא ירגיש טוב אבל הנסיעה עברה בסדר. כשהגענו לשדה התעופה עמית לא היה מוכן להיעזר בכיסא גלגלים אז אורן עשה לו שק קמח עד לשער. בטיסה אורן שישב שוב בתיירים הגיע למחלקה ראשונה והיה איתנו רוב הטיסה. החזיק לעמית את היד וישב לידו שישן. כשחזרנו הביתה רגל ויד ימין של עמית נחלשו. עמית התעקש להמשיך לשחק כדורגל ובעט בכדורגל ברגל שמאל במרפסת ואורן עמד בשער. עמית ניסה למצוא דרכים להמשיך לשחק פיפה עם אורן. יחד הם היו בסיור מרגש במשטרה. היה תכנון שאורן ועמית ייסעו לצפות במשחק כדורסל של מכבי תל אביב אבל עמית חשש שלא ירגיש טוב אז צפינו במשחק בבית.
כל לילה הקראנו לעמית לסירוגין ספרים ולפעמים הקראנו בדיחות מהטאבלט. עמית אהב שאורן או אני נתחיל את הבדיחה והוא היה מסיים אותה.
חגגנו לעמית יום הולדת מתמשכת עם החברים מהכיתה ועם המשפחה הגדולה והמורחבת. כשהתחילו הטילים ברחבי הארץ ארגנו מסיבת פיג'מות מתמשכת כל לילה ויחד התעוררנו כל בוקר. בשבועות חלה התדרדרות במצב של עמית ונסענו לבית חולים שניידר לבדיקות והוחלט לאשפז את עמית להשגחה. אורן נשאר עם עמית בלילה ואני הגעתי למחרת. אמרו לנו שעמית משוחרר הביתה אבל הוא חשש לחזור הביתה ורצה להישאר. אורן ואני דיברנו אתו ושכנענו אותו שטוב יותר בבית. למחרת בצהריים נסעתי עם יובל ועמית נשאר עם אורן בבית. עמית התקשר אלי מהפלאפון של אורן ואמר לי שהוא לא המליח לנשום לרגע ושהוא נבהל מזה וביקש שאחזור הביתה. כמובן שחזרתי באותו רגע. ישבנו יחד ואחרי שיחה את האונקולוגית החלטנו שנחזור לשניידר. אורן היה עם עמית בשניידר ביום וחצי האחרונים כל הזמן. חיבק אותו וישב לידו והחזיק לו את היד.
אורן היה רשת הבטחון של עמית, רופא, פסיכולוג, שק חבטות, חבר ואבא. אני בטוחה שעמית יחסר לאורן בכל כך הרבה מובנים .עמית אהב אותו מאוד, העריץ אותו וידע שכל דבר שאורן עשה הוא עשה מאהבה.