עמית המלאך שלי

הפוסטים עד עכשיו התמקדו בכמות הבלתי רגילה והמרגשת של מלאכים שליוו את עמית ואותנו לאורך המלחמה שלנו על החיים של עמיתי שלנו, את הפוסט הזה אני (אורן) רוצה להקדיש למלאך הפרטי שלי, כי אני קיבלתי מלאך פרטי, מלאך שהגיע לחיים שלי, אמנם לפרק זמן הרבה יותר קצר ממה שרציתי, אבל כל כך משמעותי, ואני בטוח שאני לא היחיד שזכיתי במלאך הזה כי אני יודע ושומע מכל מי שפגש אותו אפילו לזמן קצר כמה אור הוא הביא.
עמיתי, מלאך שלי, הגעת אלי לפני קצת יותר מעשר שנים ונתת לי כל כך הרבה.
תמיד ידעת להצחיק אותי עמית. היה לך חוש הומור משובח, כזה שאי אפשר ללמוד בשום בית ספר. רוח שטות מתוחכמת, מתובלת בהגיגי לשון ייחודיים שהמצאת, עם שנינות וחריפות נדירה לגיל כל כך צעיר. אני זוכר שעוד כשהיית תינוק ובקושי דיברת, היית ממציא מילים מצחיקות כמו "אוטיויטה" לרכב שלנו כי הוא היה אוטו מסוג טויוטה, או "מישקשמש" למשקפי שמש. ידעת תמיד לעשות פרצוף מצחיק, לזרוק בדיחה, משפט שנון ואפילו כשהיית מתעצבן, ידעת לא לקחת את העצבים ברצינות מידי ומהר מאוד היית מתגלגל מצחוק. אתה הבאת לי את החיוך עמית, את הצחוק.
הראית לי גם איך אפשר להתלהב ממשהו מכל הלב. לצעוק ולשמוח ולשיר ולרקוד ולהתקשר לכולם בהתלהבות באותו הרגע ולספר על זה ולהראות את זה באופן טוטאלי בלי פאסון ובלי עכבות.
אחד הדברים שהכי הערצתי אותך עליהם היה היכולת שלך לחשוב אחרת, לאתגר את החשיבה הסטנדרטית ותמיד למצוא זוויות אחרות. אף פעם לא ידעתי לצפות את התגובה שלך - בניגוד לרוב האנשים בעולם, שאני יכול לצפות איך יגיבו לרוב המצבים, אצלך אף פעם לא יכולתי לצפות, וזה היה כל כך מעניין וכל כך מסקרן לחוות את זה כל פעם מחדש. בגן, עוד כשהיית בן שלוש הגננת הייתה מספרת שלא הייתה לך סבלנות לשיר כל יום את אותם השירים עם כולם ופשוט היית ממציא כל יום מילים אחרות לשירים שכולם שרו. כשהיית צריך לבחור בגן חיה, בחרת בנחש חנק. כששאלו אותך למה נחש חנק ולא באריה או משהו כזה הסברת שזה מה שכולם בוחרים. כשהיית צריך לבחור גיבור על למסכה שתהיה עליך בזמן ההקרנות, בחרת ב"ונום". לא ספיידרמן, סופרמן או גיבור מפורסם אחר. עד היום לא הבנתי למה דווקא "ונום" אבל לגמרי הבנתי למה לא בחרת במוכרים והמפורסמים.
לא הייתה לך סבלנות לחשיבה שגרתית של רוב האנשים בעולם הזה. סירבת לחזור על דברים שכבר נעשו והתעקשת להמציא דברים חדשים כל הזמן.
תמיד ידעת להסביר ולנמק באופן רציונלי שגרם לכל מעשה להישמע הגיוני. כששברת את הצלחות בגן באופן שיטתי אחת אחרי השנייה הסברת שלא היה מקום על השולחן גם לצלחות וגם לסלסלה, או כשלקחת מספריים וגזרת את המפות בגן הסברת שבעצם עשית ניסוי שבו בדקת את איכות המספריים לעומת העמידות של המפות. לא קיבלת שום דבר כמובן מאליו ופשוט כי ככה צריך לעשות או כי ככה עושים אחרים. תמיד אתגרת אותי לשמוע את הנימוקים שלך, להסביר ולנמק, לפעמים היית משכנע אותי ותמיד ידעתי שאם אתה תשתכנע במשהו אז ייקח לך אולי קצת זמן שלהט הוויכוח יעבור וברגע שתשתכנע שזוהי הדרך הנכונה אתה תאמץ אותה באופן מוחלט.
וכשהשתכנעת במשהו אז הראית לי את המשמעות של כוח רצון ושל לא לוותר. כשרצית מתח, סיכמנו שאתה צריך קודם לעבוד על כוח בידיים ולהראות לי 30 שכיבות שמיכה, אז עבדת כל יום על שכיבות שמיכה ומהר מאוד הראית לי שהגעת לשלושים כדי לקבל את המתח.
וכשהבנת שפיזואוטרפיה ותרגילים היא הדרך לשקם את הגוף ולהחזיר אותו למצב שהוא היה לפני הניתוח אז עבדת בלי הפסקה על תרגילים, כל שעה ביום עם כל הקושי והכאבים של אחרי הניתוח. ביום, בלילה, לא ויתרת, גם כשהפיזואוטרפיסטית היתה נותנת לך יעד, היית מבקש יעד מאתגר יותר, כשהיא אמרה לך שעשית תרגיל טוב, אמרת שזה עוד לא מושלם והמשכת, עד שהגעת למצב שאתה יכול שוב לרוץ, לעשות מתח, לרכוב על אופניים, לשחק כדורגל, לעשות נינג'ה. לימדת אותי מה זה להילחם ולא לוותר, לדבוק במטרה ולהתמודד עם הכול!
היית צריך לעבור טיפולים שהיו קשים ומפחידים מאוד גם לאנשים מבוגרים שעברו כמה דברים בחיים שלהם, פחדת מאוד, אבל הצלחת להתגבר על הפחד, על הקושי, ועברת את הטיפולים האלו באופן מדהים. הראית לי שגיבורי על לא קיימים בסרטים, אלא בחיים האמיתיים, והראית לי מה היא גבורה אמיתית ומהו אומץ.
הראית לי את כוחה של כנות עמיתי. כנות קיצונית. לא יכולת לשקר. זה לא היה קיים בך. אני זוכר פעמים ספורות בלבד לאורך כל עשר שנות חייך שניסית לשקר במשהו. ראו עליך מייד, כל איברי גופך צעקו ולא נתנו לך להמשיך עם זה יותר מידי זמן. זה פשוט לא היית אתה. הייתה בך כנות כובשת. נתת לנו את התחושה שניתן לסמוך עליך לחלוטין כי עם כל השובבות שלך, תמיד אמרת אמת – לטוב ולרע, ואין לך מושג איזו תחושה מרגיעה זאת להורה לדעת שהוא מקבל מבנו את האמת. איזו עוצמה יש באמירת האמת – איזו עוצמה הייתה בך. ילד עם תובנות של אדם מבוגר ועם תמימות וכנות של ילד בן שנתיים.
עמית אתה עשית אותי שמח, כל כך שמח. חיית את החיים במלואם, השתוללנו ביחד, רקדנו, השתובבנו, צחקנו, שיחקנו, המצאנו שירים, עשינו שטויות – אתה היית מומחה בלעשות שטויות ולעשות לנו שמח.
עמיתי, הראית לי שאפשר לשנות דעה אם יש טיעונים מספיק חזקים ומשכנעים. היית עקשן, לא ויתרת בקלות וכשהחלטת משהו היה קשה להזיז אותך ממנו, אבל שמעת והשמעת. ידעת לנמק את הסיבות שלך באופן מפורט ומשכנע, אבל ידעת גם להקשיב לטיעונים של הצד השני, ולפעמים לקחת יום – יומיים או יותר להרהר בזה ואם השתכנעת פשוט היית משנה את דעתך, ולא היית מתבייש בכך, להיפך, השתמשת בזה כמקור עוצמה, כי ברגע שהשתכנעת אז הצלחת לעמוד בסיטואציות בלתי אפשריות, עם כוחות אין סופיים, ועם עוצמות שאני מעריץ, כי לעבור את מה שאתה עברת, ולא לוותר זוהי גבורה אמיתית.
חיברת אותי לאהבות הילדות שלי מחדש – לכדורגל שהיה מרכז החיים שלי כילד, למשחקי המחשב שהייתי מכור אליהם בתקופת הנעורים שלי, לרכיבות על אופניים. כל כך כיף היה לחזור לאהבות האלו ביחד איתך.
עמית, תמיד אומרים איך כשמישהו הולך מהעולם הזה אנשים מיפים את זכרו ומבינים כמה הוא היה יוצא דופן, אבל במקרה שלך אני באמת הרגשתי בר מזל וכמה אתה מיוחד בכל יום, בכל רגע שביליתי במחיצתך.
כשעשית דברים מצחיקים – צחקתי, וכשעשית דברים שובבים שהיו אמורים להכעיס אותי – רק שמחתי כי בכל מעשה כזה השתקפה האישיות יוצאת הדופן שלך, הבלתי שגרתית ומעוררת ההשראה. גרמת לי להבין שניתן להסתכל על העולם הזה מזוויות שלא חשבתי עליהם, אתגרת אותי ואת הסובבים אותך, וזה היה כל כך כיף.
עמית, אתה המלאך שלי. גרמת לי להבין שאפשר להתמודד עם הכול, ולמצוא בזה גם שמחה וצחוק.
עמיתי, מלאך שלי, אני אמנם השתדלתי לנצל כל הזדמנות כדי לספר לך איך היית הבן המושלם בשבילי, ואיך היית ההתגשמות של כל מה שרציתי, אבל זה אף פעם לא יהיה מספיק באמת. אני מקווה שהבנת מה היית בשבילי.
אתה היית המלאך שלי עמית. היית המלאך שלי לעשר שנים על פני העולם הזה, ואתה עדיין המלאך שלי – שנמצא איתי עמוק בלב בכל רגע של היום, וכשיבוא היום אראה אותך שוב ואחבק אותך חיבוק חזק וארוך ואף פעם לא נפרד.