יש לי המון זכרונות מעמית מיומו הראשון ועד רגעיו האחרונים, והפעם רציתי לשתף על אהבה משותפת לשנינו - הכדורגל. מגיל צעיר מאוד עמית אהב מאוד לשחק כדורגל. כדוד שלו (בעיקר שאז לא היו לי ילדים משלי) זה היה מבחינתי כיף גדול לשחק איתו, לצפות במשחקים יחד ובכלל לראות אותו מתפתח גם כשחקן כדורגל מצטיין (עמית היה היחיד מבית הספר שלו שהתקבל לקבוצה בהפועל כפר סבא). עמית כל כך אהב לשחק שהוא לא הפסיק לשחק בעצם בכל מצב ואני מתכוון באמת בכל מצב. אחרי שסיים שישה שבועות מתישים וקשים של הקרנות אינסופיות, נפגשנו בבצרה לפני שהוא טס לטיפול הנסיוני בארה"ב. הוא ניצל כל דקה שם כדי שנשחק ביחד - במשחק 1 על 1 על הדק בחצר, לאחר מכן בעטנו אחד לשני לשער בדשא הגדול ליד גן השעשועים ואז חזרנו והוא שוב רצה לשחק, אני בסך הכל בכושר טוב וכבר די התעייפתי אבל הוא לא ידע שובע מהרצון להמשיך ולשחק. סיכמנו שהוא יחפש בוושינגטון מקומות בהם נוכל לשחק כדורגל כשאגיע לשהות במחיצתם שם, מה שבסופו של דבר לא קרה בגלל החזרה לארץ כבר לאחר הטיפול הראשון. לאחר שחזר עמית כבר היה במצב פיזי אחר לגמרי - צד ימין של הגוף שלו היה חלק מאוד והיתה לו צליעה ברגל החזקה שלו, רגל ימין. אבל זה לא מה שעצר אותו וכשנפגשנו שוב שיחקנו כדורגל ביחד עם אביו אורן (שער נייטראלי) ועמית לא ויתר ולמעשה הסתמך רק על רגל שמאל. גם אם נפל בגלל חוסר יציבות הוא לא הפסיק והמשיך לשחק. זה היה כבר המשחק האחרון שלנו ביחד. אהבת הכדורגל המשותפת שלנו באה לידי ביטוי גם במשחק FIFA בקונסולת XBOX1 שהיתה לו בבית. עשינו את זה גם לאחר שהוא שב מארה"ב ויד ימין שלו היתה במצב בכי רע. כמה ימים לפני כן הוא ניסה לשחק עם חבר ולא ממש הצליח ללחוץ עם יד ימין מספיק חזק כדי להפעיל את לחצני הג'ויסטיק. לשמחתנו הוא הצליח לשחק איתי כמעט בצורה רגילה לגמרי, אפילו כבש כמה שערים (אלה תמיד היו שערי סולו, כי הוא התקשה ללחוץ על לחצני המסירה או הבעיטה) כולל שער אחד מלהיב במיוחד. לאחר כל שער הוא דאג לקרוא לאבא שלו בהתלהבות שיראה את השיעור החוזר. בין לבין הוא היה קיבל טיפות לעיניים אבל דבר לא עצר אותו. לאחר 3 משחקים סיימנו את המפגש (שיחקנו בתור ברצלונה בליגת האלופות) והסכמנו להמשיך בפעם אחרת. דיברנו גם על כך שנשחק עם ברצלונה ליגה ולא רק בליגת האלופות (מה שהיה "מחייב" אותנו ל-38 משחקים משותפים), אבל לצערי כל אלה כבר לא התרחשו ומאז לא שיחקנו יחד. תמיד אזכור את משחק הפיפא האחרון שלו עמית שיחק איתי (והצטיין בו). המשחקים האלה מאוד חסרים שלי ותמיד ימשיכו להיות חסרים, אבל יותר מכך כואב לי שעמית לא יוכל לשחק עם הבן שלי עומרי, שגם הוא חובב גדול של כדורגל. הם הספיקו לשחק יחד אצלנו בבית אבל לצערי זה לא יקרה שוב. צירפתי לזכרון הזה תמונה של עמית באחד המשחקים המשותפים שלנו - לאחר ההקרנות, כשהוא לא נותן לזה להפריע לו ומזנק כמו שוער אמיתי לכדור שנבעט לעברו. אני שמח שאחת הדרכים בהן ננציח את זכרו של עמית תהיה באמצעות המשחק שכ"כ אהב - הכדורגל.