היום לפני שנה חזרנו הביתה מבית החולים אחרי הניתוח. החלמת בקצב מדהים וממש רצית כבר לחזור הביתה. שאלת את הפרופסור מתי תוכל לחזור והוא אמר לך שהוא מקווה שתוך כמה ימים, ואז הוא פתאום קרא לנו אחרי הצהריים ואמר שיש חשד לקורונה במחלקה ושעדיף שנצא הביתה באופן מיידי. באנו לחדש שלך ואמרנו לך שחוזרים הביתה. כל כך שמחת עמיתי, תוך שניות אספנו את כל החפצים. אלעד שבאופן מקרי היה שם בהמון רגעים חשובים ומכוננים עזר לי לקחת את הדברים לאוטו ולהביא את האוטו, ואמא ואתה יצאתם עם הכסא גלגלים מבית החולים ופגשנו אותכם בחוץ. כולנו ממש שמחנו. היו מלא פקקים אבל הגענו ובני משפחה אחרים הגיעו הביתה לראות אותך. לסבא היה יום הולדת והוא אמר לך שהמתנה הכי טובה שהוא קיבל ליום ההולדת היא שחזרת הביתה. האמת - לא ידענו מה מצפה לנו. חשבנו שהנה - מתחילים בהתאוששות ובהדרגה גם בחזרה לחיים נורמלים, חיים רגילים כמו שאנשים צריכים לחיות אותם. סתם חיים. היו חששות והיו דאגות אבל נותחת על ידי המנתחים הטובים בעולם, התאוששת כל כך יפה וכל כך מהר. בבית התקנתי לך את האקס בוקס החדש שביקשת ואתה צילמת אותי מתקין לחברים שלך והתגאת באקס בוקס החדש. היתה כל כך הרבה תקוה באויר עמית. עכשיו יש חור גדול בלב וגעגועים אין סופיים

עמית, גיבור מתוק שלי, אני מתגעגע אליך