דברים שאמרתי בהלוויה - אורן מזרחיל

עמיתי שלנו



אמרתי לך שאם הייתי צריך לבחור את הילד המושלם שיהיה לי, הוא היה בדיוק אתה. לא הייתי יכול לקוות לילד מושלם ממך בשום צורה.

ילד חכם בצורה בלתי רגילה, שמבין עניין בשניות ומסוגל להסביר ולבטא כל דבר באופן מפורט ומדויק שמשאיר את השומעים שבויים ומוקסמים.

ילד משפחתי, אח אוהב ואהוב, נכד נפלא לסבים ולסבתות, בן דוד שהוא מודל לחיקוי עבור קרוביו הקטנים. אוהב את הביחד.

ילד רגיש, כל כך מתחשב באחרים. כואב את כאבם, שמח בשמחותיהם, כל הזמן רק חושב על איך לשמח אחרים.

ילד מצחיק שתמיד יכול לשלוף יציאה שלא קשורה לכלום או להרכיב איזה משחק מילים הורס

ילד מתוק שלא יכולתי להתקרב אליו מבלי לגנוב איזה חיבוק ונשיקה גדולים אפילו שהיית מתעצבן לפעמים. כל פעם שהיית אומר לי שאני עושה לך פדיחות הייתי משום מה מתמלא באושר וישר מחפש את ההזדמנות הבאה לפדח אותך. כבר עכשיו אני כל כך רוצה עוד חיבוק, עוד נשיקה, עוד פדיחה.

כבשת את הלבבות של כל מי שפגש אותך בשניות, באופן טבעי, בלי להתאמץ. פשוט כי היית אתה

כשהתחילה המחלה הזאת מצאת כוחות על אנושיים לעבור את כל התלאות, להשתקם מהניתוח הכל כך מסובך, להתמודד עם הבדיקות הפולשניות, להגיע כמו אלוף כל יום להקרנות במשך חודש וחצי ולעשות את זה כי זה היה צעד בדרך לנצח את הסרטן. לא ויתרת על תרגילים כל הזמן כדי לחזק את הגוף וחזרת לשחק כדורגל, להתאמן בנינג'ה, לקפוץ ולרוץ בכל מקום כאילו לא היה ניתוח. פחדת, היה לך קשה, שאלת אותנו שאלות קשות, אבל כמו שאמרתי לך הרבה פעמים גיבור זה לא סופרמן או ספיידרמן שעפים בשמיים בלי פחד. גיבור זה ילד שלמרות הפחדים מצליח להתמודד, למרות הקשיים, למרות המכשולים, למרות האתגרים.

אתה הגיבור שלי. לימדת אותי מהי גבורה, הראית לי מהי התמודדות. אתה הגיבור שלי עמיתוש.

בחצי השנה האחרונה נעצרו החיים. קיווינו שהסיפור שלך יסתיים אחרת. שינינו את אורחות החיים מהיסוד. התיעצנו עם כל העולם, טסנו למדינות רחוקות, גילינו המון אנשים מדהימים שעזרו מתוך הטוב שבהם. לצערנו זה לא שינה את התוצאה אבל היינו איתך בלי הפסקה. כל הזמן, בלי עבודה, כמעט בלי בית ספר, בלי לעשות שום דבר שלא קשור לנושא הזה וזכינו להיות לצידך, לאהוב אותך, להנות ממך, לחבק אותך כל רגע. כל דקה. יצרנו חוויות ביחד עם יובלי שלנו, חוויות שנזכור לעוד הרבה שנים.



הרגשת את הגוף שלך כל כך טוב – הגוף הכל כך ספורטיבי הזה, שכל הזמן רץ, השתולל, עשה מתח, שיחק כדורגל, עשה נינג'ה. המחלה הארורה הזאת כל פעם לקחה עוד יכולת, עוד פגישה קטנה ואתה תמיד הרגשת ראשון ובחכמתך הרבה ידעת שזה קשור למחלה, למרות שלפעמים לא אמרת את זה ושמרת על הפאסון שלך אל מול העולם, רק לפעמים היית אומר לאמא או לי בלילה או כשהיינו לבד. שלשום היה יום סביר. חזרנו הביתה מבית החולים בגלל שהרגשתך השתפרה אבל בצהריים הרגשת לא טוב. התעקשת לנסוע לבית החולים ואנחנו לא הבנו למה כמובן שנסענו. אמרת לי לבוא לשבת לידך ולהגיד לך שהכל יהיה בסדר. אתה הרגשת את הגוף שלך הכי טוב. אתמול בבוקר שאלת את אמא אם אתה הולך למות היום. השאלה תפסה אותנו כל כך מופתעים, אף אחד לא העריך שזה מה שיקרה. שככה יתפתחו הדברים. אתה הכרת את הגוף שלך הכי טוב. אנו מתנחמים בכך שאתה כבר לא סובל. לא מגיע לך לסבול.

זכינו במתנה הכי נהדרת בעולם לעשר שנים. נהנינו מכל רגע, מודים לך, על שהיית בחיינו. אנו ברי מזל, שזכינו בך.

היה שווה כל רגע בן אהוב שלי.