חמש שנים מאבא

5 שנים עברו.
5 שנים הם חצי מהחיים שלך כאן על פני האדמה. 5 שנים שאתה לא איתנו בגופך.
למרות הזמן הרב יש בי עדיין רגעים שאני נזכר במצבים ובעיקר בתחושות שהיינו ביחד והתחושה היתה שכל החיים לפניך, מדברים על תכניות קדימה ומה יהיה כשתגדל.
אני לא זוכר את הפרטים אבל התחושה של הרגע היא ברורה וחדה. תחושה של בנייה של משהו לטווח אורך. בנייה של חיים, יכולת להפליג קדימה בזמן ולדמיין איזה עתיד גדול מצפה לנו. ואז שנייה אחרי זה מכה המציאות, כמו קיר בטון משוריין שזורק אותי בחזרה למציאות כאן ועכשיו, שבה כלום כבר לא אותו דבר.
ומן הצד השני, חמש שנים מקהות את הזיכרונות ואת בהירות הרגעים בזמן. הריחות, חידודי הלשון, החיבוקים הענקים שהיית מעניק. הזמן עושה את שלו בין אם נרצה בכך ובין אם לא. אני נצמד לפרטים קשיחים כדי לא לשכוח.
219920246 – אני משנן את המספר הזה עשרות פעמים ביום. מספר הזהות שלך. מה מספר הזהות היתה השאלה הראשונה שנשאלנו בכל פעם שהגענו לבית החולים, והיו פעמים רבות כאלו. זה פרט מידע שכשאתה חי משמש אותך כל הזמן, וכשאתה עוזב את העולם, הוא נמחק לאיטו מין הרישומים הדיגיטלים של המערכות השונות, ובהדרגה הולך ונעלם מהעולם, מערכת אחרי מערכת. זאת הדרך הקטנה שלי ב"יום יום" לוודא שאתה לא נשכח. מעבר לזה מה שנשאר זה התמונות, הסרטונים, הסיפורים שנכתבו ותועדו, החפצים הדוממים שהשארת אחריך. החדר שעומד על תילו כמעט כמו שעזבת אותו, רק שנוספים לו עם הזמן גביעים ומדליות מהטורנירים לזכרך.
הכול כאן שונה מאוד היום עמית. ליובל יש רשיון נהיגה והיא מסיימת תיכון ובקשר עם הצבא. היא ילדה גדולה ויש לה חיים מלאים. המדינה במצב אחר, אחרי שנתיים וחצי של מלחמה עקובה מדם ולא רואים את הסוף, ואזרחים רבים שעצרו את חייהם ועושים מאות ימי מילואים בשנה, עם חברה שסועה, מפולגת ומסוכסכת, ועם אלפים רבים של משפחות שהצטרפו למועדון השכול המאוד לא פופולרי, ומי כמונו יודעים מה המשמעות של להיות חלק מהמועדון המפוקפק הזה.
היכולת שלך לשנות מצב רוח, להכניס שמחה ואופטימיות לנשמה מאוד חסרה לנו. עם היכולת להצחיק, ולהביא רוח שטות פתאום משום מקום, ועם טוב הלב והדאגה לאחר, והכישרון שהיה לך לאחד אנשים שונים בתכלית השינוי ולפתור סכסוכים עם החכמה הרגישות וההומור שלך. כך אלו תכונות נחוצות מאוד היום.
עמית כל כך הייתי רוצה לעשות איתך דברים של אבא ובן שכל כך אהבנו. היינו בטח טסים ביחד למשחק של ברצלונה עם סבא כי הוא הבטיח לך בבר מצווה, היינו משחקים באקס בוקס שעומד דומם מאז שעזבת, היינו משחקים ביחד כדורגל כמו פעם, מדברים על ספורט, אולי הייתי גורר אותך לטניס. נראה לי שהיית אוהב את זה וטוב בזה. ה"יום יום" מורכב מהרבה צביטות קטנות בלב כשאני שומע על משפחה אחרת שעושה משהו שהייתי שכבר לא נוכל לעשות לעולם
אני מתגעגע אליך כל כך עמית ואוהב אותך כל כך, ומנסה מאוד להשלים עם מציאות בה אתה כבר לא כאן, ומתנחם בעובדה שכשהכול יגמר, אנחנו ניפגש שוב ונהיה ביחד, ועד אז לא אפסיק להזכיר לעולם שהיה כאן ילד מדהים, אמנם לתקופה קצרה מידי, אבל שינה כאן כל כך הרבה והביא המון אור ושמחה, ונגע בכל מי שהוא פגש אפילו לרגע, ועשה את העולם הזה בשבילי הרבה יותר טוב.
עד שניפגש שוב
אבא